תמיד קינן בי החשש שבסוף אשאר לבד, אני ושאר העולם, אבל כל פעם
שמשהו היה קורה, שעוד מישהו היה מת ולא אני, והצמרמורת הזו
הייתה מזדחלת לי מעצם הזנב לאורך השדרה, הייתי מיד מגחך על
עצמי ומשפיל את עצמי על ששוב נפלתי קורבן לשטויות של מיסטיקה
וגורלות ועל כמה שאני חסר הגיון ועובד אלילים ארור. כן, הייתי
תמים.

היום אני כבר לא מתגעגע לאף-אחד ולשום-דבר. כמו בשירים
הסכריניים - יבשו עיניי מדמעות, אבל שלא כמו בשירים - במקרה
שלי זו דיאגנוזה רשמית של דר. וַיינטרַאוּבּ, ראש המחלקה
הנוירולוגית באיכילוב. אחרי ששללנו את כל הקשקושים הפסיכוגניים
- פוסט-טראומה, טרום-מוות וכו',  הוא גילה (תגלית שזיכתה אותו
במאמר מוצלח בז'ורנל של אנשים שאכפת להם מדברים כאלה) שבלוטת
הדמע לא מסוגלת לייצר אינסוף נוזלים, ומאגר הדמעות מתכלה ועוד
איך. התמזל מזלי והתאפשר לי לבכות המון, וכך זכיתי בעונג
המפוקפק לאשש את אותה תגלית.

היום הרגשות היחידים שממלאים אותי הם תרכובות משוכללות של
אירוניה, ציניות ומיאוס, שעוטפות גרעין מאוד נוקשה והחלטי של
השלמה והבנה.
היום אני משלים עם הגורל הזה. היום אני מבין מה עלי לעשות.

באופן סמלי ביותר, הראשון שהלך לנו היה צוּף. מה היה כל-כך
סמלי בזה? ובכן צוּף, או בשם שניתן לו בלידתו ומאז נרמס תחת
מוחותינו הפורים - צפריר - למרות היעדר עמוד שדרה כלשהו, היה
סוג של עמוד תווך בחבורה. הוא היה הטיפוס הכי ססגוני שהכרתי
בחיי, מצחיק עד דמעות, צוחק עד דמעות, מסתובב תמיד עם חיוך של
בן-אדם שלא באמת מבין את אכזריותם של החיים. או שדווקא מבין,
ואפילו יותר מזה - מבין גם את חוסר הישע של האדם אל מול אותה
אכזריות ומוצא בעניין שעשוע כלשהו.
צוּף סימל בצורה קיצונית, אפילו בוטה, את תחושת האלמוות ששרתה
בלבבות כולנו, את הידיעה הכל-כך בטוחה בעצמה שאנחנו מעל כל
הארציות הזאת. מוקפים באסונות, חיים במדינה כמו שלנו, אנחנו
ידענו באמת ובתמים ששום-דבר לא יכול לקרות לנו. אוי, כמה
שטעינו.

שבועיים לפני השחרור, הראשון בחבר'ה, אחרי עזה של לפני
ההתנתקות, אחרי לבנון השנייה, אחרי כל הזוועות, צוף יצא
מכיסופים לכיוון תחנת האוטובוס הביתה וחטף 7.62 מ"מ של עופרת
יצוקה, שזינקו מלוע של קלאצ'ניקוב, ישר לתוך הפרצוף.
המוח המאושר שלו נפלט כמו עיטוש מתוך עצמות הגולגולת המתרסקות
וניתז על הפנים של גדי, חבר מהמחלקה.

למרות כל השיחות הדומות שבאו לאחריה, אני זוכר את השיחה
הראשונה הזו בצורה מדויקת וחותכת.
The first cut is the deepest.
אח שלו הודיע לי ביובש של הלום קרב, בטלפון, ש"צוף נהרג
בעזה".
ניתקתי לו בפרצוף, נראה לי שטיפה כעסתי עליו. בן-זונה עם
החדשות הכי רעות שאי-פעם שמעתי.
בהתחלה לא בכיתי. הרגשתי, איך לא, גוש ענק חונק אותי, כאילו
בלעתי תפוח שלם שמסרב לרדת.
זה כאב, וכשהוא סוף-סוף נבלע כביכול, התחלתי להמטיר דמעות כמו
היורה. כמו ילדה קטנה שנאנסה.
בכיתי בערך חצי שעה נטו והרמתי טלפון לאמיר. כיאה לחבר בחבורה
שלנו הוא צחק לי בפנים וידע שאני משקר. אוי, כמה שהוא טעה.
אחרי שנייה התפרצתי בבכי בטלפון והוא מיד הבין שאני רציני. הוא
שחרר צעקה כל-כך חזקה, שנדמה לי ששמעתי אותה גם בשפופרת וגם
מהחלון בבית. ממש כמו בסרטים הוא צעק: "לאאאאאא!!!" ארוך וקורע
לב.

בלוויה בקושי דיברנו. כמה "שַלומים" יבשים, מבטים מושפלים
ממבוכה. כן, מבוכה. זה היה קצת מביך לגלות שטעינו. המוות תפס
אותנו עם המכנסיים למטה והכניס לנו גזר ארוך לתחת. זה היה
תמהיל דוחה של כאב חד והשפלה.
אחרי הלוויה נסענו לצוף הביתה, לתחילת השבעה וכרגיל, הסתודדנו
בלי להשאיר אפילו חריץ לאנשים זולתנו. גם כאלה שרק רצו לנחם
ושטויות בסגנון. זו הייתה הפעם הראשונה שישבנו כל החבר'ה יחד,
כולנו רציניים לגמרי. אולי זה היה בגלל שמת לנו חבר וההלם
והכאב. אני חושב שפשוט לא היה את צוף בשביל לעשות צחוקים.
נראה לי שזה היה קובי שהציע את אותה הצעה, זו שנשמעה כל-כך
נכונה אז והיום היא המקור כמעט לכל תחושת החרטה שיש בי.
הוא אמר שאי-אפשר לעבור על העניין לסדר היום ושצריך לעשות
אנדרטה לצוף. לא ממש אנדרטה, אלא משהו שיישאר איתנו תמיד. משהו
שלעד ילווה אותנו באשר נלך, במקום צוף. משהו נצחי. קעקוע.

כשאתה צעיר, אתה רוצה קעקוע. אבל אם אתה לא גר באילת וקוראים
לך "שִיק" או "ג'וֹף", אתה חייב איזשהו תירוץ כדי להתגבר על
הרתיעה מכל העסק הזה של "לכל החיים". צוף הפך מהר מאוד מחבר
יקר שעזב אותנו, לתירוץ אולטימטיבי.
לאט לאט, החל הסומק חוזר ללחיים שלנו וההתרגשות החלה מציפה
אותנו, מלטפת, דוחפת בנימוס את הכאב. עשרה חבר'ה יושבים שבעה
ומתווכחים בלהט איזה קעקוע לעשות ואיפה.
כל אחד זרק אינספור הצעות - אלי אמר דברים כמו "כריש" ו"פנתר"
(אין מה להאשים אותו, אלי זה בן-אדם עם קעקוע של נשר ענק על
הגב), אני הצעתי בנדושות שקראתי לה קלאסיקה לעשות אריה יפה,
בגלל שם המשפחה של צוף - כּפיר ובגלל שטרומפלדור היה גיבור
וכו', כשפתאום אמיר חוזר מהשירותים, מחזיק את תמונת הברכות
מהבר-מצווה של צוף - דיוקן ענק של הפרצוף המצחיק שלו, עם חיוך
רחב של שיניים שצומחות איך שבא להן. ואז הבנו.

שעתיים אחר-כך, קובי, שהתנדב להיות ראשון, ישב על הכורסה
בז'וֹבינוֹ וקיבל את הדקירה הראשונה.
יצאנו משם אחרי חמש שעות, עשרה חבר'ה גאים, שקטים ומרשימים, כל
אחד עם חיוך ענקי ומצחיק על החלק העליון של הגב.
אני בטוח שאם היינו יודעים אז מה צופן לנו העתיד הבן-זונה,
היינו מסתפקים בשן קטנה על השכם.

בערך שנה אחר-כך, בלי הרבה סמליות, אלי עף עם אופנוע ש-כוּר
מצוק של 700 מטר במַנָאלי.
מיותר לומר שבשנה שחלפה מאז צוף, השאננות הספיקה לחזור אלינו,
כולם השתחררו ללא פגע מהצבא הארור וכמעט כל החבורה הייתה פזורה
ברחבי הגלובוס ב"טיול הגדול" (גם כן מרד..) ולכן גם הפעם הייתה
הרגשת בתוליות חזקה שנרמסה תחת הרגשת אונס אכזרי.
תוך ארבעה ימים כולם חזרו הביתה. קובי הגיע כבר למחרת התאונה
למנאלי, אסף את הגופה וטס איתה ארצה. זו בטח הרגשה מוזרה. זה
משבש את הלו"ז המוכר והנוח של - בּש-ורה, יבבה, לוויה, שבעה.
זה מותח את שלב היבבה העדין, שדי קריטי שהוא יהיה קצר ככל
הניתן. קובי לא הצליח לבכות בלוויה מרוב שהוא בכה במטוס. הוא
יילל שם כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בקניון וגם נפלה לו הגלידה.
הוא יילל עד שנהיה לו נקע בעפעפיים.

ושוב שבעה. קצת יותר מתורגלים אבל לא פחות המומים, תפסנו לנו
פינה בבית של אלי, קצת בורקסים, קצת טֵמפּוֹ ענבים (המרענן
הרשמי של השִבעות) ושוב עולה הדיון - מה ואיפה.

כשנכנסנו הפעם לז'ובינו, אותה חבורה פחות אחד, היו כבר שלום,
לחיצות ידיים, משתתף בצערכם וכל השַייסֶה הסטנדרטי. אלון
המקעקע השמן ודאי חווה ייסורי מצפון קשוחים במיוחד, בגלל שביב
השמחה שהבליח בו ברגע שנכנסו לחנות באותה פעם. כבר אז, הוא
התחיל לתפוס שהמסורת הקטנה שפיתחנו לנו היא זינוק עסקי מרהיב
מבחינתו. כלומר די משתלם לו שנמשיך למות. אבל המחשבה הזו רק
הכעיסה אותו, הוא לא באמת היה אדם רע. תאב בצע, שמן, מניאק,
רוצח. לא רע.
לנו זה לא שינה הרבה, לאף-אחד לא היה פנאי רגשי להתעסק עם
התכנים הכמוסים במוחו של בעל מכון קעקועים שמן ומזוקן.
ומקועקע.
כמה שעות עברו ושוב אותו מעמד סוריאליסטי - חבורת צעירים
זקופים, מלח הארץ ממש, עוזבים את ז'ובינו עם תוספת פנתר על
זרוע ימין, ממש כמו שאלי היה מבקש.

משם והלאה העניינים קיבלו קצב אחר. החברים התחילו ליפול כמו
תפוחים בשלים מהעץ.
תוך שמונה חודשים הלכו ארבעה.
זוהר נשרף כליל בהתרסקות מטוס בתאילנד. ההורים שלו טסו להביא
את הגופה שלו ואמא שלו חזרה לבד, עם שתי גופות - אבא שלו קיבל
דום לב בטיסה הביתה.
הוא אמנם לא קיבל קעקוע, האבא, אבל זה הפך את העסק להרבה יותר
טראגי, אז בשביל זוהר עשינו קעקוע של טווס, ממש צבעוני ומרהיב,
על החזה בצד של הלב.
אמנם "לא מדברים סרה במתים", אבל קובי האידיוט הצליח להסתבך עם
מקומיים בברזיל. הגופה שלו הגיעה ארצה מבותרת במקצועיות לארבע
חתיכות. בשביל הסמליות וקצת בציניות, הוחלט על הכיתוב "Vatos
Locos Forever" בגוֹפַן של כנופיות, בחלק הפנימי של האמה, יד
ימין. קובי ממש אהב את הסרט ובלי קשר, זה ניגן נכון.

איתי ונדב, כמה מקסים, נהרגו יחד בתאונת דרכים. מה שמדהים זה
שהם לא נהגו באותו רכב - שניהם היו בדרך הביתה, כל אחד מהצד
האחר של הרחוב, שניהם מיהרו למשחק של בַּרְסַה בחמש פלוס
ולשניהם התרסקה הפדחת על ההגה בתאונה חזיתית בשבעים קמ"ש.
למרות כמה קולות מתנגדים, הרוב קבע - מטעמי חסכון - התאומים של
החבורה, שכמו סימן משמיים הלכו יחד לעולם שכולו טוב, יונצחו
על-ידי קעקוע אחד בלבד. כן, זה קצת מקאברי, אבל התחיל להגמר
לנו המקום. הם זכו לגַלעֵד בדמות שני אריות סטייל תל-חי,
עומדים גב אל גב ושואגים. זה הזכיר את הסמל של צֶ'לסי כך שיצא
משהו רב-משמעי - גם אריות חזקים, גם תאומים, גם ספורט. ממש
פרקטי.

מכת המוות המרוכזת והמהירה הזו גרמה למספר תופעות.
ראשית, אדישות טוטאלית והרסנית פַּשׁתַה בנשמותינו, הנותרים עד
כה. החיים החלו להרגיש פחות ופחות בעלי תכלית, המוות הצטייר
יותר ויותר מבטיח והוא נראַה לנו ממשי ווַדָאי מתמיד. לא עוד
בלתי פגיעים, בני אלמוות, אלא יותר צאן לטבח, נמלים חסרות
אונים המתרוצצות אחוזות תזזית תחת צעדיו המפלצתיים של
בורא-עולם-שוחט-אדם.
שנית, ההסתגרות, שמעולם הייתה אחד המאפיינים המובהקים של
החבורה, נסקה לרמה גרוטסקית של חוסר עניין מוחלט בציבור. לא
התקרבנו לאיש ואיש לא התקרב אלינו.
אבל אין ספק שהתמורה המשמעותית ביותר הייתה זו שהתחוללה באורח
חייו של תומר.
בהשפעת סרטי פולחן זולים וקילוגרמים של ריטאלין שנצרכו על-ידו
במשך 23 שנות חייו, תומר פיתח תיאוריה אובססיבית לגבי המוות,
הגורל ודברים בסגנון, על-פיה יש סדר קבוע מראש למיתות בחבר'ה
ועל-מנת לעצור את כדור השלג המדמם הזה אנחנו חייבים לרמות את
המוות. במשך שלושה חודשים הוא הסתגר בבית בלי לקבל ביקורים, גם
לא שלנו, אחוז דיבוק ולהוט למצוא את הדרך הנכספת לשטות בגורל
ובמוות.
בתום שלושת החודשים הוא תלה את עצמו בבית נטוש מאחורי התיכון
שלנו, עם פתק בו הוא כתב :
"זהו חבר'ה, זה נגמר! הצלחתי לעבוד על הבן-זונה הקטן! תהיו
בריאים, שלכם, תומר. נ.ב - תעשו קעקוע טוב ושיהיה על התחת!"

את צוואתו המופרעת קיימנו בצייתנות. אלון השמן נאלץ לקעקע
לכולנו את השירבוט המפורסם פרי עטו של תומר - "לוחם-V" על לחי
שמאל של התחת.
ולגבי הפתרון האלגנטי של תומר? ובכן, הוא טעה. אוי כמה שהוא
טעה.

לא עבר חצי שנה וגולן, שסיים בהצלחה קורס צניחה חופשית, צנח
לבד בפעם הראשונה, לא הצליח לפתוח את המצנח וגם לא את הרזרבי.
הוא צלל מגובה 5000 מטרים על האדמה. נפילה של 240 קמ"ש במשך
דקה וחצי. לצערי, נתבקשתי אני לזהות את הגופה (ההורים שלו היו
בחו"ל) - הוא נראה כמו שק מרופט של איברים מרוטשים ושלד מרוסק.
הוא היה כמעט שטוח, בקושי מזכיר משהו שהיה פעם אנושי.

אנחנו, שכבר עייפנו מסיעור המוחין של בחירת קעקוע כל פעם מחדש,
התפשרנו בבנאליות על ציפור יפה באמצע הגב, בין האריות התאומים,
איתי ונדב, לחיוך הענק והמטופש של צוף, שמזכיר לנו בגסות כל
פעם מחדש את טיפשותנו.

אמיר לא אכזב. הוא שידר המון עצמה וחוסן נפשי אבל כל יום, לפני
השינה, הוא הרדים את עצמו עם שיר ערש מתוק בשם הרואין. חודשיים
הוא הצליח למכור לנו שהוא מרזה בגלל הדיכאון ושזה אך טבעי
שבן-אדם יהיה קצת מדוכא כשכל החברים שלו מתים בזה אחר זה ושהוא
יוצא מזה אוטוטו ושהכל בסדר. נדמה לי שזה היה יום שבת בבוקר,
הוא פשוט לא התעורר. מצאו אותו חנוק מהפרשות, חיוור כמו הדפים
האלה ומת. בעיקר מת. בגלל מנת יתר של הרואין נאלצנו לקעקע
ורידים תפוחים בצבעים פסיכדליים על האמה השמאלית. זה נראה לנו
הולם באותה שעה. כמובן שהיינו מסטולים כהוגן אבל זה מה יש.

נוצר מצב משעשע במיוחד ועם זאת מאד מותח. נשארנו אני וליאור.
לבד.
היינו חבורה של אחד-עשר נועזים. נשארנו צמד סמרטוטים שמפחדים
למות. מקור המתח היה בהנחה שאחד מאתנו ימות בקרוב, כי זה
הגורל. לא העזנו כבר לפקפק במיסטיקה המחורבנת הזו וזה הביך
אותנו. הביך אותנו לגלות שגם לנו יש סף, שאם עוברים אותו אנחנו
הופכים להיות ככלל האדם. כמו כל הדיוט עם חַמסוֹת. נשבר
הפַאסוֹן האֵליטיסטי ומתגלה גרעין נִבער, אפל ומפוחד.
המוות המשוגע הזה לקח לנו תשעה חברים ואת הכבוד העצמי.

יום אחד ישבנו אני וליאור אצלי על הגג, מסטולים כרגיל, כשפתאום
נחתה עלינו תובנה כמו סדן משמיים - אנחנו ממש מקועקעים!
צחקנו בערך עשר דקות ואז התחלנו לבכות. ממש לבכות. להתחבק
ולבכות, לצווח, ליילל, למלמל חצאי מילים כמו "למה", "מה",
"זין", "רע" וכיוצא באלה. אני קורא לבכי הזה, באותו לילה -
המלקוֹש.
מאז המלקוש לא זלגה טיפה אחת מעינַי. לא כשליאור סיפר לי על
תוצאות הבדיקות, לא כשראיתי יום-יום איך הסרטן מחסל אותו לאט
ובייסורים, לא בלוויה שלו כשאמא שלו צרחה כמו בלוויה של
פרֶענקים ולא בז'ובינו כשהלכתי לעשות את הקעקוע האחרון בחיי -
חד-קרן שחור חפוי ראש וכנפיים על החזה בצד ימין. עד היום,
שנתיים אחרי שליאור מת, חמש שנים סך-הכל מאז שצוף ביתק את
בתוליותנו באבְלוּת, לא דמעתי ולו מיקרו-ליטר הדמעה. לא
מגבריות כמובן, הלא כבר עדכנתי אתכם במצבי הרפואי.

כשבלוטות הדמעה לא מתפקדות, אתה מרגיש קצת כמו אימפוטנט. אתה
עצוב, מדוכא, כואב לך, אתה בעצם בוכה בכי תמרורים, אבל זה פשוט
לא עומד. בלי הדמעות עצמן, זה מרגיש נורא מוזר, אפילו קצת
מגוחך, לייבב. כאילו אתה שחקן גרוע באופרת סבון נחותה. אז גם
מזה נגמלתי כבר.
היום אני סתם יושב בבית, בדרך-כלל עירום, משוטט בחדרים, נעצר
כל פעם מול איזו מראה וסוקר את עצמי מכל כיוון, מביט בכל
הקעקועים. חבר כבוד ביאקוזה. סמוראי. באמת קניתי לעצמי
באינטרנט חרב קַטַאנַה אמיתית של סמוראים, שיוצרה ביפן על-ידי
מחשל חרבות מקצועי.

חצות. פרסתי שטיחון לבן על הרצפה. אני מבין מה עלי לעשות. מה
סמוראי אמיתי היה עושה במקומי. אני מתישב על הברכיים ברב-טקס.
שולף את החרב מהנדן, מתענג על צלצול השליפה הפעמוני.
אני יודע מה עושים ביאקוזה כשהמוות קורא עליך תיגר בזלזול.
ביאקוזה, אף-אחד לא רשאי לזלזל בך.
אני מצמיד את חוד החרב לחזה, ממש מתחת לטווס של רפי, מביט בפעם
האחרונה בכל החברים שלי שחרוטים על גופי, מקווה שאני לא נפרד
מהם לנצח ושתיכף אנחנו נפגשים.
בלחיצה חזקה ומהירה אני מכניס את כל החרב לתוך הלב. נשמעת
נקישת קריסטל חזקה.
זה לא בדיוק חַרָאקִירי אבל לא פחות מכובד.