ובשעות הלילה,
הרגעים השקטים בהם הרוחות גועשות בתוך האיברים
רעש לבן מסמא עיניים ומחריש
יסודות הלב מתכרסמים והולכים,
העצבים נפרמים אחד אחד לכדי עיסה בודדה ודואבת.
אין בי כבר דמעות לבכות את החסר
התקוות כולן נוצלו עד תום.
די,
עכשיו זמנה של המציאות לבוא ולברוא עולם חדש
בשבילי.
אפרוש שטיח, אדום מלכותי
אשב בציפייה דרוכה,
אחכה.
אך עד מתי?
אני מרגישה את הריק מתחכך בגופי העירום
את שמיכת הקיץ מרפרפת
החלון פתוח ומכוניות מנסרות ברחוב הקרוע מדממה
בוהה אל תוך החושך בספק התועה,
בפרפר האור הקלוש
מלווה אותו במבטי אל החלון.
שיצא החוצה, אל האוויר הטרי של הבוקר שעולה
שיחזור עם בשורה,
כנפי טל זעירות, מושלמות
בהן אשתקף במלוא קומתי
עם היום החדש. |
