בדידות, זהו מצב שכולנו שרויים בו כמעט תמידית, בין אם אנחנו
ליד אנשים או אפילו בקהל. זהו מצב שבו אנו מרגישים לא מובנים
וחסרי-תקווה בעולם שרק נראה גדל וגדל בכל יום שעובר. זה אפילו
לא עובד כמו שאנחנו חושבים. אתה לא נעשה בודד בין-רגע. זה
תהליך, שלוקח זמן. זמן שאתם תיקחו כדי להרחיק מכם אנשים, לשנוא
אותם ולדאוג שהם ישנאו אתכם, ככה יותר קל להיפרד.
למרות זאת, אחרי שהכול נעשה, המחזה נגמר והגברת השמנה שרה,
ההבנה של הבדידות כן תבוא בפתאומיות. אתם תבדרו לבד זמן מה.
שבוע, חודש, חצי שנה; אבל בסופו של דבר, ייפול האסימון ותבינו
שאין אף אחד בעולם שרוצה לדבר איתכם, אף אחד שאכפת לו אם ברגע
זה רכבת תשאיר במצב שניתן לזהות אתכם רק על פי רישומי שיניים.
אז, למרות שאני שונא להודות בכך, תעברו את השלבים הרגילים. אתם
תכחישו, אתם לא לבד, כולם אוהבים אתכם, ולבודדים שלא, שילכו
קיבינמט.
אז תכעסו, איך הם מעיזים בכלל להעלות על דעתם שאתם לא הישות
העילאית על פני אדמה ושהם חייבים להתמוגג סביבכם במעגל אנרגטי
ולא נגמר.
אחר כך תהיו עצובים. השמש לא תזרח בבוקר, המיטה באור הירח
תיראה חסרת חיים ונפש, גם אם אתם בה. כל צעד ירגיש כאילו הוא
נעשה בגוף אחר, ולכם לא אכפת.
ולבסוף, תקבלו את העובדה שבמו-ידיכם הצלחתם להרוס את שאריות
הקיום שלכם. שאתם לבד, חסרי ידע, חברים או משפחה. אתם תנסו
להתחיל מחדש, יום אחד באנרגיה עודפת ושמחה, ואילו אחר באדישות
פלילית.
אבל כרגע, במובן רלוונטי, דוד אינו בשלבים האלו, האופייניים
ליצורי אנוש. לא אכפת לו, אז פה קו הזמן חייב להשתנות.
עברו כמה שבועות מאז האירוע הקודם, ומאז דוד התאושש וחזר
לעבודה שלו בחנות דפוס גדולה. שם הוא אולי חדש כרגע, אבל זה
עדיף. אחרי העבודה דוד נפגש עם אלון בסמטה שמאחורי החנות.
דוד נשען בישיבה על קיר החנות הצבוע בלבן דוהה. בידו השמאלית
נמצאת הסיגריה שלו, פרלמנט, מעלה עשן לאט ובנינוחות, שלא כמו
בעליה, שהעלה עשן מהר ובנינוחות כפויה.
"לא ממש דיברנו על העניין הזה. אם אתה רוצה, אפשר". אלון היסס
ואומר בשקט.
שתיקה ארוכה חלפה על פני שניהם. הרוח חלפה במשב קר בין
הבניינים והפנה את כיוון העשן מהסיגריה.
"עבדנו יחד הרבה שנים. לא ממש היה קשר, אם ניתן לכנות את זה כך
אפילו עכשיו. היא ביקשה ממני מזכרת מאיטליה כשנסעתי לשבוע.
הבאתי לה כרכרה עם רוכבים רומאים עשויה גבס, היה שם ברונזה
ושיש, אבל חשבתי שזה מוגזם. לא ידעתי שאני אספיק להגזים גם בלי
זה," דוד אומר ולוקח שאיפה עמוקה מהפרלמנט. בנשיפה הוא משתעל
בעוצמה.
"אחרי זה הכול נמשך כרגיל למשך שנתיים וחצי. אבל אז היה יום
מוזר באותה שנה שלישית. זה היה יום בודד שבמהלכו היא הגיע
למשרד עם משהו שונה, ז'ה נה סה קווה, כפי שהצרפתים אומרים, מן
משיכה לא מובנת כזאת. כל מה שהיא עשתה פיסית, זה להחליק את
השיער. אבל אני הייתי תפוס. שעתיים התעלמתי מהעבודה שלי ופשוט
בהיתי בה כמו אידיוט. אילו רק ידעתי שגם בהמשך האידיוטיות
תבלוט כה". שאיפה נוספת, האפר המצטבר על הקצה השני של הסיגריה
נפל והתפזר ברוח.
"נראה לי בערך שעה אחרי שהצלחתי להפנות את מבטי ממנה, עברתי על
כמה מסמכים בתור בדיקה אחרונה, רגליי נחו על השולחן לידי. היא
הסתובבה בהפסקה שלה עם שאר הבנות, מצחקקות כמו שבנות תמיד
מצחקקות. אז היא פתאום ניגשת אליי ומתחילה ממש לצעוק עליי,"
דוד עוצר לרגע, משחזר את התמונה בראשו, ושואף שוב.
"למה אתה מרים רגליים על השולחן, אתה עושה את זה גם בבית?" היא
צעקה.
"סיימת?" דוד אומר עם מבט ריק בעיניו.
"כן" היא עונה ומסמיקה מעט, לא מודעת לכך שברגע זה, הבורג
שיהרוס את הרכבת, נפל.
"השיער שלך נראה נחמד היום" דוד ענה בזמן שגרונו נסתם מרוב
הטיפשות שבדיאלוג כולו.
"תודה" היא ענתה והלכה חזרה לחברות במבט שונה קצת אך עדיין
צחקוקים.
"לא אשכח את זה. זו כנראה תהיה אחת מהפעמים הבודדות בהמשך חיי,
שהיא תפנה אליי בלי שהיא תחשוב עליי רעות. אבל זה כמובן הוביל
למה שאתה כן יודע, אלון. ומכאן אין למה להרחיב".
"מה? הרגע השארת חור ענקי בסיפור, עברו שנתיים מאז, מה קרה?"
אלון חוקר, לאחר שהוא נכנס לתוך הסיפור.
דוד רואה שהסיגריה כבתה, משליך אותה ארצה, רומס אותה ואומר,
"כאן, זה נגמר".
