אנחנו טווים פערים בקצב,
כמו במפעל טקסטיל מיומן;
לא מרימים את הראש,
לא יוצרים קשר עין,
לא מחייכים, לא מדברים,
כמו זרים אחד לשני,
כמו שני פועלים מיוסרים.
אנחנו טווים פערים בקצב
והבד גדל וגדל;
עוד שכבה של חוסר אונים
ושכבה של תשוקה
ושכבה של געגוע.
טלאי על גבי טלאי על גבי טלאי -
הכול תפרים.

והיא אמרה לי שאין אנחנו,
שזה מצב שנכפה עליי ללא בחירה.
ואני מסכימה - אין אנחנו -
אלה רק חוטים מלופפים
במכונת תפירה.