עייפות חדשה פתאום נראית על הפנים,
תמהיל של עצב ושל אושר ששוטף את הקמטים,
כל סיום הוא התחלה, לך תדע אם חדשה,
בין אמת לבין השקר יש מילים בלי מנגינה.

והפחד היציב הזה שלא רוצה לסגת,
מרגיש ממש כמו אימא שכל הזמן דואגת,
וחוסר ודאות שעוטף לי את הלב,
לגעת לא לגעת כי זה לא כל כך כואב.

ושוב אני ושוב הדף ושוב אותם שקרים קטנים,
ושוב זו אימא מאכזבת ברגעים הכי קשים,
ניסיתי לעמוד על שתי רגליים יציבות,
בלי אנשים, בלי חברים, זה רק אני והשגיאות.

והפחד היציב הזה שלא אומר שלום,
מרגיש עכשיו דוקר, לצערי זה לא חלום,
וחוסר בטחון שעוטף לי את הלב,
לגעת לא לגעת כי זה כבר לא אותו כאב.

אז בטח התרגשתי כשהרגשתי קצת שיכור,
לפעמים אני לא בטוח אם זה החושך או האור
שמזכירים לי קצת ילדות בלי אהבות ובלי הורים,
יותר מדיי מילים, יותר מדיי דפים.

והפחד היציב הזה שלא אוהב אותי כל כך,
מרגיש לי מיואש, מזכיר לי קצת אותך,
וחוסר אהבה עצמית עוטפת לי את הלב,
לגעת לא לגעת...
את מי אני אוהב?