"אני נחנקת." "מה?" שאל בתמיהה, לא יכול לשמוע אותה הגשם בחוץ
והדמעות שעלו בעינייה הציפו את גרונה." אני נחנקת" ניסתה
לחזור. עינייה שעכשיו כבר היו אדומות נראו כאילו נסדקו ובסדקים
הגדולים שנחרצו התמלא עצב. "תן לי ללכת" לחשה.
"תן לי ללכת? אני רק עושה מה שביקשת, אני איתך, רק איתך, מוכיח
לך שאני אוהב אותך. 'המחווה הגדולה'.הנה היא, כמה רצית
אותה,כמה ביקשת אותה 'מכאן זה יכול רק לדעוך' ככה אמרת לא?
עדיף, עדיף שתזכרי רק טוב." "אויר..." היא התחילה ממצמצת כאילו
כל תנועה שכזו תגרום לה לנשום. הוא הדליק סיגריה באדישות, בידו
האחת, כאילו הוא אינו מתאמץ כלל, כאילו הוא בעצמו אינו נשבר,
אינו נחנק. "זו את. את רק דוקרת ודוקרת. כ"כ קרה, כ"כ אדישה."
כל מילה והיד לוחצת חזק יותר, כועסת, נמרצת יותר. "אני יודע
שאת מפחדת, את גרמת לזה, גרמת לנו להיות חולים, גרמת לנו למות.
אנחנו מתים, שתי גופות חסרות נשמה ואהבה, אבודים ברחוב.
מחפשים, כאילו הקרבה תתן משהו, גם היא לא תתן דבר. אין יותר
נשמה יש רק גוף ואם אין גוף אז אין גם רצון חבוי, את לא מבינה?
אין דבר אחר, אין דרך אחרת."
הכל נהיה קר, תחושה מתגברת של ביטחון עלתה בו, החלון פתוח.
יד חלשה עולה לאויר, מתרוממת לאט רוצה לנסות, תמיד מנסה. אוחזת
בחולשה. "גם אויר לא יתן לך כלום, אין לנו כלום, קחי הכל, לקחת
כבר הכל ממילא.אין בי דבר אחד שהוא לא שלך, שהוא לא איתך, וזה
ההבדל בינינו. כבר שהגעתי אז עוד ידעת שאני רע בשבילך רק בגלל
שהתכוונתי לעשות לך רק טוב." הוא מסתובב לצד השני, נתפס לו
הצוואר וגם נהיה לו קצת קריר. ברגע של מבט אמיתי השעה כבר
4:00.
נותרו לו רק עוד שלוש שעות. זמן יקר, חזרה.
זרמים של אויר נכנסים, יד חלשה כבר לא אוחזת רפויה, תופסת
ולוחצת חזק. אפיסת הכוחות לא הייתה דבר מלבד מילוי מצברים.
"ועכשיו, עכשיו שהיד היא שלי אתה יודע. אתה מרגיש כמה שזו טעות
נוראה. ביקשתי ממך להרוג אותי ואח"כ ללכת מבלי להסתכל. וידעת,
אני חיה רק מלדמם עזובה על השטיח." הפנים מכחילות והיד לא
עוזבת, מוציאה כל טיפת כוח במאמץ מתארך. "לא עוד תחבק, לא עוד
תנחם, תגרום לי להרגיש ולמצוא את המקום שלי בעולם הזה. זה לא
היה צריך לקרות." עיניים נעצמות וגוף שלא נלחם, מסכים עם היד
החלשה שמעולם לא נראתה כה מאיימת.הוא גם לא מייחל לאויר.
"אני רק הופכת את זה לגרוע יותר, אתהאף פעם לא מקשיב חושב שאתה
רוצה אותי, אוהב אותי, אתה רק מחכה לדבר הבא, האמיתי.אין בי
יכולת כזו כמו שלך, לאהוב. אף פעם לא הבנת."
היא נושקת לו, נשיקות עדינות - עין, עין לחי, פה. עם ידה הקרה
לוחצת.
"אין בי שום כוונה רעה, רק מנסה לגרום לך להרגיש מה שגרמת לי
להרגיש כ"כ הרבה זמן, חנוקה ללא יכולת לזוז, רוצה לבכות אבל
מחייכת מדי. רוצה לצרוח אבל שקטה מנחת."
היא מלטפת את פניו בידה השניה, באדישות, ללא מאמץ כאילו אינה
מתפרקת. אף פעם לא התכוונה לפגוע בו, רק בעצמה.
הסכין חדה, אם תעשה זאת ממש בעדינות זה יהיה איטי וכואב כמו
שהיא אוהבת, כמו שתמיד רצתה. יד אחת כבר לא אחוזת דיבוק,כבר לא
מכאיבה. נשמעת נשימה עמוקה עמוקה, כמו זו שפעם הוא גרם לה
לנשום כשנישק אותה והיא בכתה מבלי שיראה. היא התהפכה, במבט
מציאותי השעה כבר 7:00 וצפצוף השעון מגיע תמיד דקה אחריה.
"בוקר טוב" לחש מתמתח וחזר כמו תמיד לחבק. "בוקר מצויין"
חייכה. |