בעיניי נפקח אור חדש ורך. בהירות כהה מעולם לא נטעמה כך.
טהורה, מימיי לא היה כה ברור - ימיי המתארכים מבולבלים,
מסורבלים בין השעות הסדינים והאנשים.
התאמצתי לשווא וטעיתי כשהצמדתי גבי אל הקיר ובכיתי.

בוודאי התכוונתי ללכת, כעס והרס סביבי. לאן אלך אתי ואשמח?
היה. עליי ללכת מרוקנת, עם עיניים עצומות נגד הרוח, כשחול נכנס
לעיניי. אולי אז הייתי צודקת. התחננתי לשווא וטעיתי ביום בו
השתתקתי וצפיתי.

מעולם לא הייתי כה בטוחה ששאלתי המכבידה אכן דורשת תשובה.
וכבר זה נשכח.