אתה יודע מה, אל תענה. זה מאותם דברים שצריכים להאמר בקול רם
כדי ששני הצדדים יבינו ויפנימו. על מה כואב לי שאלת. עליי,
עלייך, עלינו? או שום דבר מיוחד. רק שברת לי את הלב כמו כלב.
לא הבטחת שום דבר. עדיין לא מבטיח. בלי הסברים, בלי סיבות,
פשוט דרכת עליו כאילו היה חרא. נמאס לי. כל פעם אני "מתנהגת
כמו כלבה" ודוחה אותך שנייה לפני שאתה רוצה לדבר. מעניין למה
זה, הרי לא עשית שום דבר רע. ואז אני צריכה לבוא ולבקש סליחה,
פאקינג להתחנן שתדבר איתי כי אני דואגת לך. אני חושבת שהגיע
הזמן להיות קצת אגואיסטית ולמצוא מישהו שידאג גם לי לפעמים.
שידבר איתי על מה שמפריע לו בלי שאתחנן אליו כל פעם ואולי, רק
אולי לא ישכח גם לחבק אותי לשם שינוי במקום לשבור לי את הלב.
אז אולי הפעם אני לא אתאהב, ולא אבטח עד הסוף. אבל הוא יהיה
קרוב, הוא יחבק אותי בלילה, וכבר לא אהיה לבד במיטה. כבר לא
אהיה לבד נקודה.
מאסתי בדמעות של עצמי. לא רוצה לבכות יותר לעולם. מאסתי
בחיוכים המזוייפים שלי. פני הפוקר כבר לא עולים עליי. מאסתי
בחרא שצף סביבי, אני חוששת שהעדפתי לטבוע. ואז מתעורר החיוך
המתגרה שלי, כשהולכת בכביש ומולי מופיע רכב. הוא לא הולך
לעצור, ואני לא הולכת לפנות. אולי הוא יפגע בי הפעם, אולי זה
הסוף. אבל בבוקר למחרת, זאת רק המציאות שפוגעת בי כשעיניי
המותשות מזהות דמות מוכרת במראה. זה רק הקול הפנימי שאומר
שאולי כדאי להפסיק לשתות. זה רק האוויר שמעמיס על הריאות שלי
היום. רק הדמעות הארורות ששוב חונקות.
ואז הרצון הזה, לשבור מראות, לשבור גבולות, לשבור מוסכמות. רק
להפסיק כבר לחיות...