היא הסתכלה במחרוזתה המחוייכת .
כבמין מחזה אילם שלועג לה, שוב ושוב-על אותה אהבה שנגמרה ובאה
לקיצה.
עיניה שרפו לנוכח הדמעות הרבות.ושפתיה האדומות אט אט הפכו
בוהקות יותר וצבעם התחזק מחמת הבכי ואפה הזעיר הפך אדמדם.
עיניה החומות המצויירות, עם ריסיהן הגדולים והרטובים מבכי- בהו

בשרשרת המחוייכת שוב ושוב.
לא זעו,ולא נעו ממנה, התקף זעם פרץ מתוכה כייבוב ילד קטן שאינו
מקבל מבוקשו- תפסה את השרשרת בידה האחת וכ"כ רצתה לנפצה אל
הקיר ולשברה לרסיסים, כמו ליבה המנותץ, לאלף חתיכות קטנות.
עד אשר עלה בתוכה מן גל גדוש גועל נפש,וחלחלה לאותה השרשרת,
השרשרת הצבעונית. היפה. השרשרת שקבלה ממנו במתנה.
וכך עשתה, השרשרת שננשאה בידה האחת נזרקה בעוצמה רבה אל הקיר
והחרוזים ניפרדו זה מזה והתנפצו והתפזרו בכל קצוות החדר.
והיא עמדה שם.מסתכלת בתמיהה עם עיניה הנפוחות על החרוזים
המתגלגלים לאורך רצפת החדר.
ונזכרת באותה אהבה, שהייתה כ"כ צבעונית ויפה והתפרקה,
ואותה תמיד הזכירה לה ...
השרשרת המחוייכת.