האיש היושב מולי בקרון רכבת הערב המהירה מחייך. אוזניו אדומות,
חום גופו שזה עתה התיישב בקרון הממוזג מתחיל להישמט מטה, אל
המעלות הנמוכות. הוא מצטנן. ידיו משולבות על חזהו בבטחה,
בתנוחה טבעית כמעט. שעון גברי לכאורה, זול ונוצץ, מקשט את פרק
ידו השמאלית, הבהירה, החלשה יותר. ידו הימנית אוחזת את ספרו
החדש של סופר בינינוי מחובב, לקקני, צפוי. הספר מרתק אותו.
שיניו נוקשות אחת לשנייה מדי כמה רגעים. ידו השמאלית נעזבת לה
ונוחתת על מפשעתו ברישול, קרובה באופן מתמיד לאשכיו. שפתיו
נפשקות. אין הוא מעלה על דעתו שבעוד כמה רגעים, אפנה אליו
בדברים. אין לו סיבה לחשוד בי.  אין הוא יכול לדעת, בשום דרך,
שבעוד כמה רגעים אפנה אליו, תוך שאני מעלה על פניי חיוך יודע
כל מטריד, ואהתל בו מהתלה אכזרית, משטה וממכרת.

על השולחן המשותף הזעיר שאנו חולקים, למעשה על דלפק המתכת
שחפצינו המועטים מונחים עליו, מונח ספר נוסף. הספר אידיוטי
לחלוטין, ועוסק בשאלות פוליטיות שטחיות, המריחות משמרנות
וטהרנות לא מרתקת במיוחד. הוא כבר הספיק לקרוא בספר. למעשה,
הספר שייך לו ונקנה על ידו בכסף מלא בחנות מבריקה שבפינותיה
מקקים מנוקים ממתינים לשעות הלילה הלא נקיות. האשה העסוקה כעת
בקריאת הספר קמה ממקומה לצדו לפני רגע קל ופנתה אל שירותי
הנשים הקרובים. היא מוצאת את הספר מעניין במידה, בלתי מאתגר
וניתן לרפרוף בדיוק כפי שהיא מורגלת. אין לה הרגלי קריאה, שכן
לעולם איננה קוראת באמת מילה אחת מכתבי היד השטחיים שהיא נוטה
לקרוא אחרי שבן זוגה מסיים לפצח אותם בקלות הולמת. היא מוצאת
שקריאת ספרים פוליטיים צרי מוחין, מוגבלים, מרגיעה אותה ומשיבה
לה את האמון הבסיסי שכבר איננו מובן מאליו בחייה עצמם, בעצם
הנסיבות שהובילו להיותה נוכחת בחלל העולם. לרוב, מתחזקת תחושת
הבטחון כשהיא מתקרבת לסיום קריאת הספר, כמה עמודים לפני סופו,
משכבר נמסרה התובנה המרכזית, ונותרו רק עמודי מלל פטפטניים, לא
חשובים עוד יותר מהשאר.

את הספר כתב עיתונאי מגוייס שאינו דובר את שפת האנשים שלגביהם
הוא כותב. אין זה מטריד, לא את כותב הספר, לא את הגבר שכבר
קרא, ולא את האישה העסוקה עדיין. איש מהם אינו רואה באנשים
שהספר מספר את סיפורם יצורים אנושיים מלאים, הגם שהם טוענים כך
בכל הזדמנות העולה בידם. חדרי השירותים בבית הזוג הצעיר נקיים
למדי, מאווררים. מונחים בהם כמה כתבי עת ושני ספרי שירה. נייר
הטואלט מצוי בשפע, והאמון על הצבתו בשירותים הוא הגבר. האשה
אחראית על העלים המיובשים הצבעוניים וריח הקטורת התמידי הנוכח
בחלל הטלת הצרכים המאובזר שלהם.

היא שבה משירותי הנשים ומוציאה מתיקה שני כריכים זהים, עטופים
יפה באותה דרך - נייר צבעוני ואז שקית שקופה. האיש נוטל מידיה
את אחד הכריכים ומניח אותו על ברכיו. ספריהם מונחים כעת האחד
על גבי השני בפינתו של הדלפק זעיר שאנו חולקים. כריכיהם
ממתינים רק להם. הם מביטים קדימה, דרך המושב בו אני נמצא,
וממקדים את עיניהם בנקודה נעלמת מעבר לי שעה שהם לועסים את
מזונם בשקט יחסי. מדי פעם פוער אחד מהם את פיו ומשלשל לתוכו
פיסת כריך ביד אחת. קולה העמום של תנועת הרכבת המהירה מסייע
להם לשמור על קצב לעיסה ועיכול אחיד. דבר מה גורם לאישה לשמוט
ת ידה הימנית מהכריך ולהנחית אותה סמוך לירכו של הגבר. היא
מביטה בי כשהיא עושה זאת, מחייכת מעין חיוך זעיר שאפשר ורצוי
לטעות בו ולגביו. הגבר מצדו מביט בי אף הוא, מחוייך פחות,
חשדני כפי שעליו להיות, ומניח את ידו השמאלית ליד ידה של
האישה. הם אוחזים ידיים כעת וממשיכים לאכול. הרכבת מאיצה את
תנועתה.

אין בהם דבר אחד שעשוי להטריד אדם ממוצע, הם מסוג האנשים שאפשר
וצריך לחלוף על פניהם בלי להביט בהם בקרונות רכבת, בשיחות
סלון, בלוויות מזדמנות. נראה שהם צייתתנים ממושמעים המטיחים
ביקורות פשוטות בשיחות הסלון הרבות אליהן הם מוזמנים כעת, יותר
מבעבר. כריכיהם ננגסים על ידם ביעילות, לעיסות ארוכות ומלאות
העוזרות לקיבותיהם לעכל את כל רכיבי המזון. קיבותיהם כמעט
בוהקות. מיצי הקיבה שלהם מריחים לא רע, בהתחשב בריח הכללי
העולה ממיצים מן הסוג הזה דרך כלל. כשהם מוזמנים לארוחות ערב
רשמיות, הם מקפידים לסיים להתלבש באותה שעה בדיוק. אין ביניהם
טינה מיותרת או דברים לא פתורים, ולעולם לא ישכבו עם אדם אחר.
לעולם לא. אפילו לא יחשבו על כך. במידה ומחשבות ניאוף כן יפקדו
אותם, ייאלצו לראות רופא ולבקש כדורי שינה. הדבר יעבור מעצמו.


האשה מסיימת לאכול מחצית כריך ומפסיקה בבת אחת. היא לוגמת
לגימה הגונה מבקבוק המים שלה, נושמת כמה נשימות עמוקות,
מוקפדות, לוגמת מים שנית, נושמת שוב, ושבה לאכול את מחצית
הכריך הנותרת. הם מסיימים לאכול בהפרש זעיר זה מזו, הגבר
ראשון, והאשה אחריו. יחסי המין שלהם מורכבים בעיקר מחיבוקים
מותניים, לטיפות שיער ונשיקות לחיים. לעולם אינם שוכבים בשעות
הצהריים, גם אם הדבר עולה בידם. ישנם שמונה תקליטים אותם הם
שומעים לסירוגין בשעת המין. את כולם בחרו בבת אחת, בהחלטה
מהירה, ערב אחד. משמסיים הגבר לאכול את הכריך שלו הוא מתנשם
קלות, מלטף את בטנו ליטוף קצר בשתי ידיים, נאנח, ומזדקף
במושבו. האישה נוטלת מתיקה נרתיק בד מאורך ואת בקבוק המים שלה
וניגשת שוב אל שירותי הנשים. התא סמוך למקום הישיבה, ומאמץ קל
מאפשר לשנינו, לאיש היושב מולי ולי, לאיש אסונו המהתל, לשמוע
את הניסור החד של מברשת השיניים בפיה של האישה המתנקה. כמו כן
נשמעים טוב למדי גם צלילי יניקת המים מבקבוק המים הקטן, גרגורם
המיומן בפה סגור, ויריקתם לכיור המצחין מרחוק. היא מצחצחת את
שיניה היטב. איש לא לימד אותה לעשות זאת. מן הפעם הראשונה
שצחצחה את שיניה עשתה זאת במומחיות. מעולם לא הייתה זקוקה
לרופא שיניים, ובכל זאת, בכל שנה היא מקפידה להיבדק אצל רופא
השיניים שלה. היא מפיקה הנאה עצומה מהבשורות החיוביות
החסכוניות שמבשר לה הרופא המאוכזב, שהיה רוצה להניח את ידיו על
מלתעותיה המושלמות ולפצוע אותן מעט, להקיז מהן משהו, להרוויח
את לחמו.

הרכבת  מאיטה את נסיעתה ונעצרת בתחנה מרכזית. נוסעים רבים קמים
ממקומותיהם ומדלגים לכיוון פתחי היציאה העדריים. בדיוק ברגע זה
פותחת האשה המצוחצחת את מחיצת ההפרדה של שירותי הנשים ומאבדת
את שיווי המשקל שלה לטובת ההמונים הנשענים על אותה מחיצה,
בהמתנה הגועה לעצירה המוחלטת של הרכבת. כמה גופות נוסעים
נדחקות פנימה אל חלל השירותים מעצמת הדחק ולוחצים את האשה
לכיוון הכיור ממנו כבר התרחקה. הנוסעים הנדחקים, משהבחינו
בפלישתם אל חלל ההטלה, מנסים לאזן את עצמם בהצלחה כמעט מיידית.
אחד מהם משתדל להידחק פנימה בטבעיות מזוייפת, הברורה לו כמו גם
לאישה המבוהלת שידיה רחוצות ומיובשות. הוא מהנהן לה לשלום
ונוטל את ידיו באותו כיור בו רחצה היא את שיניה. אין זה מעשה
לא שגרתי או בלתי רצוי, רק חריג בעולם הנימוסי המיוצב שבנו
לעצמם בני הזוג הללו, שמול אחד מהם אתה יושב כעת, מתכונן לפתוח
את פיך.

אתה פונה אל הגבר היושב במשפטים מהירים. ''אני לא אפריע לך.
עליך לדעת שהאישה היושבת לצדך איננה מי שהיא טוענת שהיא. לא
במובן של גניבת זהות. היא בדיוק מי שהיא. היא בתם של זה וזאת,
אחות לזה וזאת וזה, כל הדברים האלה נכונים. ישנם חיים אחרים
שהיא חיה ללא ידיעתך, אתה היחיד שאיננו יודע מי היא. עליך לברר
זאת. אהיה כאן שוב ברכבת המהירה באותה שעה, באותו יום, בשבוע
הבא. בוא לבדך אחרת לא תוכל לשוחח אתי. שלום.'' אתה קם ממקומך,
יודע היטב עד כמה הוא צמא כעת, שפתיו הולכות ומתייבשות במהירות
עצומה, גופו משדר איתותי מצוקה צבעוניים למרכזי קבלת ההחלטות
הנוירולוגיים שלו. הוא מזיע. הוא מנגב את זיעתו בידו החשופה.
אתה כבר עומד סמוך לפתח היציאה שכבר שוחרר מן העומס כמעט
לחלוטין. האישה שוטפת את ידיה שוב, מטהרת את ידיה ללא סיבה.
אתה עוצר לידה וממתין שתצא לכיוונך מתא השירותים. כשהיא יוצאת
אתה מברך אותה לשלום ומודיע לה שעליה לחשוב מהר, שהגבר בקרון
יודע הכול. שאין זמן. אינך משתהה. אתה עוזב את הקרון, את
הרכבת, את התחנה עצמה, ופונה אל מסלול ההליכה הארוך, המתיש,
שיוביל אותך אל דירת החדר הגנוזה שלך. אתה מתוח ונבוך. תכסיסי
המילים הללו חביבים עליך, זהו כבר הזוג השביעי שאתה עסוק
בפירוקו. בשבוע הבא תמתין לו באותה הרכבת, ולעת עתה, הענקת לו
שבוע שלם של עינויים, שבסופו יגיע, מעוייף ומאמין לחלוטין,
לשיחה הנקובה עמך.

כפי שצויין, אין זו הפעם הראשונה בה אתה נוהג בדרך זאת. אתה
מפיק הנאה עצומה מהשחתת יחסים זוגיים יציבים, משעממים, בריאים.
יותר מכל מסב לך עונג אותו הספק המכרסם הבוקע בחזותיהם של
הגברים כלפי הנשים, או להיפך. נוכחת לגלות שנשים הופכות
חשדניות מהר יותר מגברים. לגברים יש נטייה להאמין שאין הדבר
אפשרי, בכל האמור לגבי בת הזוג שלהם. אתה מגחך לעצמך בפגישה
השנייה תמיד, כשהגברים מודיעים לך שלמרות דבריך אין הם מאמינים
לך. אינך מרשה להם לברר את מקור ידיעותיך. אתה מוסר להם רק
פרטים אחדים מדוייקים מאוד שדלית לגביהם קודם לכן, וזה הכול.
את קרבנותיך אתה בוחר ממעגל חבריהם הרחוקים של חבריך. אין הם
מכירים אותך. לעולם לא ייערך במוחם הליך הקישור שיעזור להם
לעצור אותך סוף סוף ממעשיך.

זמן המפגש השני מגיע. אתה עולה לרכבת שוב, מצוייד בזקנך העבות,
בשיערך הדליל הפרוע. נעליך בלות, קרועות, מכנסיך נקיים יחסית.
חולצתך כהה, ללא כיתוב. המראה הכללי שלך מעורר את הרושם כי
מדובר באדם מטורף. אינך מטורף. את זוג הנעליים הנוכחי שאתה
נועל רכשת לפני יותר משבע שנים. שילמת עבורן מחיר מלא, שגם הוא
לא היה גבוה במיוחד. כעת, בקרוב, יהא עליך לרכוש זוג נעליים
חדש. למרות לבושך המוזנח, נוטים הזוגות הצעירים שלחייהם אתה
פולש להאמין לדבריך, למרות לבושך ואולי בגללו דווקא. אנשי
הבטחון העובדים ככלבי שמירה ברכבת מחפשים בתיקך חומרי נפץ, נשק
חם או קר, כל דבר שעשוי לשמש אותך נגד מי מהנוסעים האחרים.
הנשק שלך אינו נראה. מוכנותך לזמום מזימות איומות לעולם לא
תשמיע קול צפצוף בגלאי המתכות המתקדם, שממומן מכספי המיסים
שאתה אינך משלם. לעולם אינך משתכר מספיק כדי לשלם את מיסיך.
אתה מודע למצב זה ומשתדל לשמר אותו ככל שאתה מסוגל לכך.
כשהמעסיק שלך פונה אליך ומבקש שתעבוד ימים נוספים אחרי שכבר
הגעת לשכר המינימום, אתה מסרב בתקיפות. אין הוא מבין את זה.
איש אינו מבין. סירובך להרוויח כסף נוסף נחשב אידיוטי על ידי
רבים ממכריך.

הגבר שישב מולך לפני שבוע ממתין לך באותו מקום, באותה הרכבת.
הוא איננו אוכל כריך. ספרו מוחבא בתיקו. אתה מתיישב מולו מודיע
לו שעליו לקרוא ספרים טובים יותר. אין הוא מבין. אתה שואל אותו
מדוע בא לראותך. הוא עונה שהתקשה לישון בשבוע האחרון, שדבריך,
הגם שעדיין איננו משוכנע כלל כי יש בהם אמת, גרמו לו לחשוב.
אתה מציין כי הוא עדיין איננו מסוגל לחשוב ומשחרר חיוך מזלזל
זעיר מלא הנאה. אין לך צורך להסביר את עצמך, ועמדת הכוח שאתה
קונה לעצמך בכמה משפטים דחוקים בקרון מהיר מדי כמה שבועות
מאפשרת לך לקבוע קביעות פסקניות איומות, שנכונותן לעולם לא
תוכח. הוא מבקש שתדבר אתה. אתה פותח בדבריך באיבחה מהירה. אתה
מודיע לו שהאישה איתה הוא חי מעמידה פנים בכל רגע נתון
ביחסיהם. עניינה בו כלכלי מעיקרו, והיא רואה לעצמה עתיד בטוח
ומהנה יחסית, נסבל יותר מחייהן של רבות מחברותיה, הנוהגות
בדיוק כמוה. הוא מתכונן לקום, מתרה בך שאין הוא מעוניין לשמוע
ניחושים, שעליך להסביר לו למה בדיוק התכוונת. הוא שואל מנין לך
שמות הוריה, בני משפחתה. אתה מסביר שזו עבורך משימת חייך,
להציל אנשים מהכלא המדומיין ביסודו שהם נוטים לכנות חיי
הזוגיות שלהם. אתה מספר לו על מכר ישן מעברה של אשתו, שמו מוכר
לו. אתה מספר לו שהמכר הישן מעוניין בדבר מה מהאשה, שאין היא
יודעת האם להיעתר לבקשתו. אתה מבטיח לו כי כל שעליו לעשות הוא
לחזור אל דירתם המשותפת בתום הנסיעה ולעמת את האשה עם הדברים.
הוא איננו משוכנע. אתה מוציא מכיסך תמונות אקראיות בהן נראית
האישה בחנות יוקרתית למוצרי תינוקות, אחר כך בחברת המכר הוותיק
בארוחת צהריים. בתמונה האחרונה נראית האישה כשהיא מנגבת דמעות
מפניה בעזרת ממחטה זולה שמגיש לה המכר הוותיק.

הכול פועל היטב. נראה שהזוג הנוכחי ישחק את תפקידו במיומנות
תמימה, תוך שיתוף טיפוסי. אתה מוכן להישבע שאתה מאבד קילוגרמים
רבים ממשקלך מרוב נחת. אין זה כך. כל כמות שומן שעולה בידך
לשרוף בדרך כלשהיא, אתה מייצר מחדש במהירות בלתי נתפסת. יש לך
תכונות רוחניות מלהיבות, כך אתה מספר לעצמך מדי כמה שעות.

מאז ומעולם ידעת לסובב את הדברים לטובתך. שנות הילדות שלך, כמו
שנות הנעורים הנוראות שבאו אחריהן, מלאות הוכחות מרשיעות לגבי
נטייתך הפושעת לסלף ולתמרן כמעט כל דבר בעצם. תמיד ישנו רווח
בצדם של הדברים עבורך. פיסה נאה ומבריקה של תגמול כשלהוא,
חומרי יותר או פחות, ועדיין, התגמול הוא כל מה שמעניין אותך
כעת. התגמול, יהיה מה שיהיה, מייצר אצלך תמיד את אותה תחושה
עמומה של הכנעה על זמנית של כל מי או מה שאתה עשוי להעלות
בדעתך שאתה. אין זה מסובך כלל. הכללים פשוטים. אתה עושה את כל
מה שאתה עושה כדי להוכיח לעצמך שאינך ראוי להיות מי שאתה בטוח
שעליך להיות. מסתתר בתוכך איש אדיר ממדים, רב יכולות, המעוכב
תמידית על ידי פקיד המכס הקטנוני שאתה הנך. שתמיד תהיה.. שאין
לך ברירה אלא להיות.. אתה מספר את כל הדברים הללו לאיש היושב
מולך ומסביר לו שכך הדברים צריכים להיות. משהו משתבש. אינך
מצליח לשקר עוד. אתה חושף את הרמייה שלך, את התרגיל כולו, מוסר
את השמות המלאים, את המקומות והזמנים כולם. האנשים היושבים
בקרונות סביבך מביטים בך ללא רחמים. הרכבת מאיצה את נסיעתה.
כרטיס הנסיעה שלך, אותו אתה אוחז בידך כל העת, נמחץ ומקומט עד
שהוא נעלם מידך.

השעה מוקדמת. עדיין יש לך סיכוי, זעיר ככל שיהיה, למחילה
אמיתית, חד פעמית, עמוסת צבעים. עליך לקבל עזרה. אין זה מחוייב
המציאות. תוכל לעבור את מה שאתה עובר כרגע לבדך. האיש היושב
מולך פוער את פיו וחושף שני טורי שיניים מצהיבים המוכנים לקרוע
פיסה מבשר צווארך, במידה והדבר יידרש. נשימת מואצת. עיניך
נעצמות ונפקחות לסירוגין. אתה פולט שברי מילים מהם אתה מצליח
להרכיב משפטים ברורים למדי. מישהו באחד המושבים הסמוכים מגיש
לך בקבוק מים. עור פניך מצהיב, ותחושת הזרות שלך ממקמת את עצמה
בנוחות מירבית בכורסת הטלוויזיה הסוערת שאתה, דוקרת אותך
דקירות עמוקות בבית החזה, משאילה אותך מעולמך הבזוי והרך
לעולמה המהיר והקשוי. הזוג הבהיר שאותו ניסית להונות זה עתה
ימחל לך, כמו גם הזוגות האחרים שכבר הספקת לחלל, ברוב תבונתך.
הכול ייסלח לך. כל הזוגות שהפרדת, ללא יוצאים מן הכלל, יחדשו
את הקשר הזוגי שלהם, רק כדי שיוכלו לסיים אותו שוב בעתיד
הנראה, הידוע, המבעית אותך כל כך. תמונות חייך אינן מצליחות
לחלוף בראשך בסרט נע שעה שלבך בוגד בך, נאמן לך, קשוב כל כולו
לחוויה האחת הכנה שאתה מחליט להעניק לעצמך, סוף סוף.

אתה משובש ומותש. בעוד פחות משעה ינשאו אותך אנשי הרפואה
באלונקת מנוחתך האחרונה אל מחוץ לקרון, לעיני האיש שהונית,
שיונה אחרים ואת עצמו בהזדמנויות הקרובות שיעלו בידו. בכל פעם
שיחשוב עליך ייזכר בחיוך בתמונת מותך היפה, בלוויתך, בה ינכחו
קרוב לוודאי כל אותם זוגות שטרחת כה רבות כדי לפרקם, מוחצים
אותך מחיצה ישירה אחרונה בהחזיקם ידיים רחוצות, מוכיחים לך
בדיוק את מה שהיה עליהם להוכיח, לעצמך ולעצמם, מלכתחילה. אמך
תמות בדיוק חמש שנים אחריך. מותה ייגרם מסיבות לא מובנות.
מישהו אכזרי ורחום מספיק יחדיר מנה קטלנית של חומר הרדמה לכוס
המשקה שלה, אותה היא תלגום בהנאה, בחיוניות שאין שניייה לה.
בלווית מותך ינכח אותו זוג בהיר, יחידי מבין שלל האוהבים, נושא
ברחם האשה עובר שלא יבשיל לעולם לכדי אדם. האשה, שתלד אוסף
איברים מדולדלים נטולי דופק, תעזוב את בן זוגה במהירות, חודשים
ספורים לאחר שתשוחרר ממחלקת היולדות. לעולם לא תהרה שוב. אין
זה עניינך. עליך להתרכז כעת, אין עוד זמן רב.