בוכה לתוך עצמי,
טיפות שחורות כבדות ומרות.
על שהיה אמור ולא קרה,
על שהיה צריך, אך לא נהיה.

על הטוב שנגזל,
על הרוע שרמס,
על הסיכוי, שאף פעם לא היה קיים,
על התקוה, שמזייפת ת'עולם.

מדמם לתוך עצמי,
אגמים ונהרות אדומים וסמיכים.
על העצב הקשה, הלא סביל,
על הצער והיגון, נטול כל גרם של גיל.

על האשליה של העולם הזה,
על החדר החשוך הזה,
ההומה וגועש אדם,
ועל כך שאני פה, לבד מכולם.

לא נכנע אף פעם,
אך שבור לעולם.

בנפילה במהירות גוברת,
תהום בלי קרקע והנפילה מתעצמת.
נגזר עליי ליפול לעולם בעלטה
שפשוט נמצאת שם ולעולם לא מרפה.