ונדמה כי חייתי על סירה, קטנה, בודדה, מיטלטלת עם שאון הגלים
הבאים ומתרחקים.
שורדת גל, ועוד אחד, הפעם שונה, יוצא דופן במימדיו, נקווה שלא
ישוב על עקבותיו.
ופתאום הופיע סדק, קטן, זעיר, אך ידע הוא היטב, כיצד אותה
להזהיר.
ניסיתי לתקן, לאחות, לאטום, כל דבר על מנת שסירתי תשרוד, דבר
לא עזר, הסדק נותר.
בכל יום שעובר מאבדת מחוזקה, נשחקת, נחלשת, אינה איתנה כפי
שהייתה.
הרוחות מתחזקות, הגלים מתעצמים, סימן לבאות, סערה מגיעה ומה עם
הסירה? עלי להכינה!

אך הסדק עיקש, אינו מתייאש, גדל מתרחב, הנה גל מתקרב.
מים שוצפים, קוצפים, ממלאים את חלל ביטנה, והיא סופגת, הקטנה.

שוטפים כל דבר ודבר בתוכה, שבורה, הרוסה וכה בודדה, כיצד תשרוד
הפעם, מי יצילה?
עייפה, חלשה, לשקוע מתחילה, מרימה ידיים, מוותרת, כבר לא
נלחמת.

ברגעינו הקשים ביותר מתמודדות יחדיו, באומץ ובפחד, שרויות אנו
עכשיו.
סירתי טבעה, נמחקה מעל פני האדמה, לא היה שם איש מלבדי, שייחלץ
לעזרתה.
כבר לא מיטלטלת בין הגלים, לא שורדת את הימים הקרים, הסערה
רגעה, חלפה ושכחה.
וכך אני, שכחתי איתה.