יושבת, שופטת את התקופה האחרונה,
כואבת, חושבת ולא מבינה,
נסדקת, כותבת מחפשת תשובה,
מנסה לעכל איך ברגע אחד הכול יכול להסתיים.

אהבה גדולה, שהתמוטטה ולשנייה קרסה,
ואני, בלב קיוויתי והאמנתי שנצליח.

מסתכלים אחד לשני בעיניים, אוהבים מעל לכל ספק,
והלב עדיין לא נותן,
הכול עצור, לא מתקדם  אין מוצא.

מנסה לנפץ ת'זכוכית שנבנתה בינינו,
אבל לבד זה בלתי אפשרי, אני זקוקה לך.
למרות שזאת רק זכוכית אני כבר לא רואה אור...
איפה אתה?
אני רוצה להרגיש אותך, להיזכר במי שהיית,
רוצה לעזור, אבל לא מצליחה,
לכן אני שותקת ומחכה - כמו שאני רגילה.

לרגע ויתרתי, אני מודה.
אבל זה היה בשבילך
רציתי לראות אותך שוב מחייך, גם אם זה לא אתי,
חיכיתי לראות את עיניך זורחות, גם אם זה לא בגללי,
כי רק לעצב גרמתי לך.

חיפשתי את האדם ההוא, זה שרציתי שילווה אותי כל חיי,
האדם החזק, שנלחם - למענינו,
זה ששם בשבילנו - כי הוא רוצה,
ולא מצאתי.

איך פתאום הכול נעלם?
האהבה הגדולה
זאת שהחזיקה אותי, שגרמה לי לקום עם חיוך, זאת שגרמה לי לצחוק
מכל שטות, להתרגש מהדברים הקטנים, לעבור ימים קשים, גרמה לי
לחכות, לצפות לקוות...
אהבה לא קלה שרק התעצמה והתחזקה גם כשלא היה לה סיכוי,
אהבה שהייתה הכול בשבילי,
פתאום נעלמה,
אבל רק לשנייה,
שנייה שנראה כמו נצח,
שנייה שהתעצמה ואיימה להרוס אותי, אותנו.

אבל אהבה שלנו חזקה מהכול, מ ה כ ו ל.
ואתה יודע, וגם אני יודעת שגם את זה נעבור...