[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוראל דוד
/
כל כך רע

אני יודע שהם בדרך, מה אני אעשה עכשיו, אני לא אצא מזה בחיים,
הם יתפסו אותי. אני אהרוג אותם, אחד אחד אני אתלה על חבל,
מניאקים, הם חושבים שהם יותר טובים ממני, אני רק רוצה להגן על
עצמי מהם, מהמנאייק האלה, הם מגיעים לכל חור והם חושבים שלא
יודעים שהם הבאים, מה הם טמבלים? שיזדיינו כולם ביחד אני אהרוג
אותם אחד אחד, בני זונות. לא יכול להיות שזה כזה פשוט להיכנע
להם ככה אני יודע שהרע מגיע אני מרגיש אותו קרב ובא. ראשון בא
הדיכאון הוא כולו מנאייק מהלך, מה אני לא יודע מה עושה
הפסיכופט הזה, אני ראיתי מה קרה לאבא שלי אחרי שמסרו לו את
מכתב הפיטורים, איך שבשנייה שהבנאדם מגלה שהוא הפסיד הכול הוא
משתנה ונהייה אפס, אני לא כזה אני לא אתן לו לתפוס אותי חי,
איך שהוא מתקרב לדלת אני דורך כדור לקנה ומחכה שהוא ידפוק, הוא
דופק ואני מחכה, הוא מנסה להסתכל דרך העינית, אני רואה את זה
ודופק לו אחת דרך העינית לתוך העין, הוא מתמוטט לרצפה, אחריו
יוצאים שניים מהחדר מדרגות, מאנייה ודפרסיה הם לוקחים את הגופה
שלו ומתחבאים. אני ראיתי מה הם עושים לאמא שלי, מכניסים
ומוציאים אותה ממוסדות כל החיים, גורמים לה לאבד את החשק
לחיות, מי הם חושבים שהם - המנאייק האלה, אני לא ייתן להם
לתפוס אותי ולהביא אותי למצב הזה, אחד אחד אני אקבור. אני יוצא
למרפסת ואני קולט ממול את פוביה ופרנויה עם חבלים מתארגנים
לעלות לי לדירה אני מוציא את הרובה, שם מחסנית ומכוון, איך שהם
באמצע הדרך אני שם לראשון כדור בראש ולשני אני מפרק חצי מחסנית
בגב, הם נופלים ומתרסקים על המדרכה. שני המנאייק האלה כבר
הספיקו לקחת לי חברים, פרנויה הגיע למסיבה פעם אחת ולקח לי את
דוד באמצע הלילה, אחרי יומיים מצאנו את הגופה שלו בשדות,
מיובשת וערומה. פוביה הכניס לי את לילך לאבארבנל לשנתיים
וכשהיא יצאה היא קפצה מהגג של הבניין שלה, המניאק הזה גרם לפחד
מהצל של עצמה שכנראה שממנו היא רצתה לברוח. אני שומע מכשיר קשר
מהגג, איזה טמבל אני ששכחתי מהגג, אני יוצא שוב למרפסת חמוש
ברימונים, עולה על הפרגולה וזורק שניים ליד הדוד שמש, מחכה כמה
שניות, בום פיצוץ אדיר, פתאום אני שומע צרחות כאב עזות, אני
זורק עוד אחד, בום פיצוץ והצרחות נפסקות, הראש של סרטן והדסקית
של התקף לב נוחתים לי ליד הרגליים, "זה נקמה על סבא וסבתא יא
מזדיינים!" צרחתי לשמיים, המנאייק האלה לא לומדים, איתי אף אחד
לא יכול להתעסק, אני אזיין אותם אחד אחד. מה רק רציתי, שלא
יהיה רע, בגלל זה כל הבלגן, מי הם בכלל שיגידו לי מה לעשות אני
חיי בטוב ורוצה לגמור בטוב למה תמיד חייב לבוא רע ולהרוס את
הכול. אני ממשיך את ההכנות, אני יודע שזה לא נגמר בזה, יש כבר
שלוש מנאייק מתים ועוד שניים על הגג. הם כנראה לא היו מוכנים
לקראתי, מה שהם לא יודעים זה שיש לי עוד כמה וכמה הפתעות כמו
שהם לא ראו בחיים שלהם. אני רואה אותם מסתלקים עם המכוניות
שלהם, הם בטח הלכו לאכול צהריים או להביא תגבורת, לא משנה מה
ידי עדיין על העליונה. אני ממקש את הכניסה לבית ומניח שני
מטענים בכניסה לבניין. אני עולה הביתה ושומע בום, מסתבר הילד
של השכנים לא היה מודע לבלגן ובדיוק עכשיו הוא חזר מבית הספר,
הוא הפעיל את מטען גז הצחוק וסוכריות הגומי ומילא את כל הרחוב
בגז ונחשי ודובוני גומי, אני בבעיה. הם יודעים שיש מטענים, מה
אני עושה עכשיו? אני מתחיל לשלוף את כל הסכינים מהמטבח ומשייף
אותם אחד אחד עד שכולם חדים כתער. אני מניח אותם יפה בשורה על
השולחן בסלון. אני מחכה. אי אפשר לעצור אותי, אני יודע שעד
עכשיו הכול היה משחק ילדים, הם לא יהיו נחמדים כשהם יחזרו, הם
יפרצו חזיתית דרך הדלת או מכל החלונות, אני מוכן. BRING IT ON
BEACH. אני רואה אותם חוזרים וכל הפרצופים שלהם מרוחים בטחינה
וחומוס מצהריים, הם נעמדים מול החלון שלי ומסתכלים, מעשנים
סיגריה, אני מדליק אחת גם, הם רואים וצוחקים, מנאייק אחד אחד
אני אזיין. אחרי שתי דקות עוצרות שתי משאיות בפתאומיות, זה
החברה מסיירת לוינשטיין, אני לא יכול לעמוד מולם הם יקרעו אותי
בשנייה אני יודע, אין לי כבר כוח לשטויות האלה עכשיו, אני רוצה
להעביר את הזמן שנותר לי בשקט וגם אם זה רק כמה שנים, למה הם
חייבים להתערב אני אזיין אותם אחד אחד. אני רואה אותם מהחלון
מחליפים מילים עם המנאייק, מה הם כבר אומרים להם? מאיפה להיכנס
או מה עשיתי עד עכשיו, אני ניגנב פה מהציפייה, אני נכנס לחדר
השינה ומניח מטען מתחת למיטה, ניראה לי שזהו, נגמר, יש לי רק
עוד כמה שעות בודדות שיתנו לי אותם ואני אכנע, אני מבטיח, רק
חבל שאני לא יכול להגיד להם את זה, הם חושבים שחטפתי ג'ננה, הם
לא יודעים שיש לי רק עוד זמן מה בעולם הזה ואני לא צריך להיות
שם, "בית-חולים" עאלק, גועל נפש של מקום, מזל שפיצצתי אותו,
אחד אחד זיינתי שם. אני רואה אותם באים להיכנס לבניין, בום
פיצוץ, זה המטען השני הוא מכיל בלונים וסוכריות קופצות, הם לא
נפגעו המניאקים האלה הם הפעילו אותו בכוונה, אני רואה אותם
מסתערים לי לתוך הבניין, הם עולים במדרגות לקומה שלי ונעצרים,
אני שומע מכשירי קשר, הראשון בא לצאת לכיוון הדלת שלי, בום
פיצוץ, הוא עלה על המוקש הראשון ומת במקום, היה זה מוקש
פודינג, כל הגופה שלו מילאה לי את חדר המדרגות, החברה המומים,
הם עוד לא יודעים שזה לא הסוף, אני מניח שני מטעני במבה
ושמפנייה בצמוד לדלת כך שכשהם יבואו היא תעוף עליהם ושתקרוס
התקרה, אני נכנס לחדר, אני מוציא את הראש מהחלון ואני שומע
שריקה של כדור ליד האוזן אני מסתובב ורואה שהוא פגע בדיוק
באמצע תמונת החתונה של ההורים שלי, אני מתעצבן, כולי אדום
ורותח אבל אני מסתכל על בובת החיבוקי ושוב נרגע. בום פיצוץ, זה
מוקש השקית הפתעות השני מחדר המדרגות, בטח הלך להם עוד אחד או
שהם כבר למדו והביאו כלבים אני שוכב על המיטה מחבק את בובת
החיבוקי, היא מחבקת אותי, אני לא מוציא מילה, אני עוד שנייה
מתחיל לבכות ואז אני נזכר בפרחים בשדה ליד הבית בבוא האביב
ובצחוק של ילדים קטנים בגינה השכונתית, אני דורך את מטען
הליצנות והעליזות מתחת למיטה, ומחכה. הם מתחילים לעבוד על הדלת
אני אומר לעצמי שאיך שהדלת עפה עליהם אני מעיף את כל הבניין
הזה ביחד איתי ואיתם הזונות האלה, אחד אחד אני אזיין, אחד אחד.
לוקח להם כמה דקות ואני שומע, בום פיצוץ, הם פרצו את הדלת. לפי
הספירה שלי הם היו רק שישה, שניים הלכו בחדר מדרגות, ושניים
הלכו עם הדלת, נשארו שניים לתפוס אותי, הם מתקדמים באיטיות
מופתית לכיוון הדלת של חדר השינה שלה, אני מתכונן להעיף את כל
בניין לאוויר, הם נעצרים, מתלחשים, ואחד מהם צועק "יש מישהו
בבית?", אני פותח חרישית את הדלת ודופק לכל אחד כדור ברגל, זהו
הם על הרצפה, לפני שאני מספיק לחשוב אחד מהם פולט כדור, הוא
פגע בי בקרסול, אני קורס לרצפה, עוד שניים מתפרצים לי לכניסה
ומתחילים לגרור אותי, אני יודע מה הם רוצים אבל אני מאבד יותר
מידי דם ולא יכול לעשות שום דבר נגד, הם מוציאים אותי מחוץ
לבניין, אני יודע כבר מה מחכה לי, ניסויים קליניים וזריקות של
חומרים מדכאים, רק רע כל כך רע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם כמו
פאזל -
פשוט אי אפשר
למצוא את
החתיכות
המתאימות


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/1/09 7:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוראל דוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה