גם כשאתה הולך, אתה לא רואה אותי.
אני מנערת בעדינות את נעלי-הבית, מוזגת את היין, מקשיבה לשירים
ישנים. אני רוקדת עם עצמי ככה לבד, עם כל מי שאהב אותי אי-פעם.
אני מחשיכה את החדר עד כדי אפלולית. אני שומעת את הערב יורד
בחוץ, ילדים משחקים, מכוניות מהמהמות בדהרה סהרורית.

רוסיה מתחמשת. אני יודעת. אני עמדתי מול לנין-הפסל, ילדה קטנה,
רטובה עד התרגשות בתחתונים. דימיתי לראותו מגיח-הופך בשר ודם,
מוציא בגאווה טקסית זין של אבן אפורה מבין שיפולי מעילו
ובגדיו, תופס אותי חזק בצוואר, קורע ביד אחרת את בגדיי, מושך
אותי בשיערי לאדמה, מפשק בברכיו את רגליי וחודר... הו, זה
כל-כך טוב, איך שהוא ממלא אותי ומשפד אותי על זין הגרניט שלו,
ואני כמו נקרעת, ורוצה להיקרע עוד, כשהוא קורא לי כלבה
סובייטית טיפשה ונוזל לתוכי, ישר לתוך הרחם.
אני אוהבת זין שלך, לנין שלי. אני אוהבת את המהפכה שלך בי.

אתה שומע את השירים... אולי? לא יודעת, אבל אתה רחוק, עם תפארת
מדינתך מונחת עמוק בתוך כיסך. אני מכאן לא זזה. אתה יכול ללכת
ולחפש אותי בכל העולם, אבל אתה יודע בדיוק איפה אני נמצאת.
כאילו אתה דופק בדלת, ומניח רגע את תפארת מדינתך על מפתן ביתי,
לא נותן לה להיכנס. אני אומרת לך שחיכיתי לך, לא הלכתי ולא
התכוונתי ללכת לאף-מקום, ואתה פושט את מדי המלחמה שלך ומחבק
אותי ככה קטנה ונכנעת, מתחפרת-מתחממת עמוק בתוכך.
ריח האפטר-שייב שלך... הוא עדיין מטריף אותי.

אתה יודע שהשעה עכשיו בין יום ללילה, הדמדומים שוטפים את
הרחובות. אני עדיין מעשנת את הסיגריות הצרפתיות הקטנות, עם
הפרח הכחול.