עם היין, אדום כדם, כאילו להצית בו גפרור ולשתות אש, או שזה
מסיפורי הערפדים של טרנסילבניה, יורדי הים שבאים מגרמניה
מספרים על חצי אדם חצי ערפד שעושה מסיבות סקס, יין ודם, תולה
את האנשים על קרסים כמו נאדות יין-דם חיות, מאכיל אותם עשבים
לשמר ולשבח את דמם, מקיז ישר מהעורקים לתוך כוס, ושותה. כוסית
קטנה לפני השינה.

אבל אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתעסק בדברים כאלה. אני
יורד ים הגון וישר בדרכי, רטייה על העין, דגל שחור - גולגולת
ועצמות מוצלבות מתנופף על תורן, גשם, חמסין, הוא תמיד שם. דגל
ענקי, הם רואים אותו מרחוק ומתחילים להתבלבל. אבל גם אנחנו
רואים אותם, מאריכים את המשקפת ישר לתוך פניהם הלבנבנות, רואים
אותם מסתובבים וחרדים ועצבניים, ובעיקר אובדי עצות, אבל אנחנו,
בניגוד אליהם, לא מתבלבלים אף-פעם.

זה לא קשה להיצמד לספינה ולהרוג כל מי שעלייה. אנחנו מרוקנים
את כל הרכוש היקר, מפזרים את אבק-השריפה שלהם, מתרחקים ויורים
חץ בוער. עקבות הספינה לא נודעו. אולי אכל אותם לוויתן או
הרימו אותם שדים לשמיים. אולי פרץ מרד, אולי הותקפו בידי יצורי
מעמקים. ואולי בידי פיראטים, שדגל שחור עם גולגולת ועצמות
מוצלבות מתנפנף ענק-ענק על התורן.

קראו לה דליילה. היא הייתה שבויה ויקינגית בידי ספינת צבא
צרפתית. הספינה הייתה עמוסה זהב, טונות, שלל משבדיה למלך
הלבנבן הצרפתי, שהיה משחק בבובות וממזמז את אחותו. את הזהב
רצינו, אבל על הדרך החלטתי לקחת אותה איתנו. היא הייתה האישה
שלי. באה שקופה וחיוורת והפכה ללוחמת זועמת. פנייה קיבלו עם
השנים צבע אדום, ושיערה שבעיני היחידה נראה כמו ורוד, קיבל צבע
כתום עז. היא צברה צלקות ופעם כמעט דיממה למוות, אבל תמיד עמדה
שוב על רגלייה והייתה נלחמת איתנו בכל ספינה שביקשנו לשדוד את
מטענה.
צרפתים היא הייתה הורגת. היא אהבה להרוג צרפתים.

6 שנים היא הייתה על הספינה שלי. ספינת ויקינגים פיראטית אספה
אותה בכרתים. "אהבתי לארצי גדולה יותר," אמרה.
כל כמה שנים אני שומע שמועות מפי יורדי הים. אמרו שקיבצה סביבה
לוחמים ויצאה למרד בצרפתים. אמרו שנרצחה. אמרו שהיא מולכת על
שבדיה. אמרו שהיא עצמה הפכה יורדת ים. אמרו שראו אותה במנזר
טיבטי. בחומות ירושלים כשכירת חרב של העברים. אמרו שניסתה
לרצוח את נפוליאון ונתפסה בשבי. אמרו שראו אותה באיסלנד עוגנת
בספינה כורעת מעומס זהב. אמרו שמצאו אותה חולה בשחפת בהרי
נפאל. לפעמים זה אבעבועות שחורות. לפעמים צרעת.  

אבל אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מחפש אחרייה. עם הדגל השחור
עם הגולגולת והעצמות המוצלבות בראש התורן אני יושב ערב-ערב ליד
שולחן העץ וגומע מהיין כשבחוץ נושבות רוחות. אני מדליק סיגריה,
מסתכל דרך החלון על הרחוב שלי, המוכר לה כל-כך. גומע מהיין
אדום ערפדים של טרנסילבניה, שורף במצית את כל זיכרונותיי ממנה,
מתכסה בשמיכת צמר עבה ומעשן כשירח סהרורי משייט בחלון בתוך עשן
הסיגריה שלי. אני שם לעצמי רדיו שקט על גלגל"צ, ונרדם.