שוב, אותו החלום, המבט האושר ההלם והזיכרונות, שוב אותו חלום
שחוזר על עצמו בכל יום. והוא קם בבוקר. קם, הולך מפה לשם, משם
לפה, מתעסק בענייניו כאילו כלום לא קרה. הוא זוכר, אני יודעת,
הוא לא ישכח זאת לעולם. אבל הכל ממשיך כרגיל, מה לעשות, ככה זה
בחיים.
"שלום, מה שלומך? את הקפה הרגיל?" שואלת מוכרת הקפה בחנות
שפינה, "הכל טוב כרגיל" ומהנהן בראשו כמו תמיד. כבר שנתיים
אותו מצב, אותה שיגרת חיים. הולך לעבודה מקליד כמה מילים וחוזר
הביתה.
מגיע הביתה, שומע חדשות, אוכל קצת ירקות מתקלח והולך לישון.
אותו חלום בלילה הוא חולם, כי אותי הוא עוד זוכר.
אני יודעת שזה בגללי, אני יודעת שאני חייבת להמשיך, אבל אני לא
יכולה, עוד לא הגיע זמני. רק שאלך ולא אשב פה ואסתכל עליו, רק
אז הוא יפתח מחדש אל העולם. לא אשמתי שהדרך שלי ארוכה ויש עוד
אנשים לפניי, אני לא יכולה לעושת משהו אחר. רק לחכות נשאר לי,
וגם לו. לחכות, כי למות בטרם זמני לא היה התפקיד שלי.