לא משנה מה בדיוק אוהבים.
בין אם זה אדם קרוב או שמא רחוק.
אם זו דמות שלמדנו ממנה כל כך הרבה.
אם זו חיה, פרח, שיר.
שום דבר לא נשאר לנצח.
לא האדם, לא הדמות, לא החיה, לא הפרח וגם לא השיר.
טבעם של בני אדם זה להתרגל למצבים שונים ומשונים.
לי קצת יותר קשה.
אני נקשרת.
אני אוהבת.
אני מאבדת.
אבל הכאב שאני מרגישה כשאני חושבת עליך, כואב ברמות שאין מילים
בפי שיכולות להתחיל לתאר את ההרגשה.
המילים תקועות בגרון.
הדמעות רוצות ליפול, רוצות לשחרר את עצמן, אך אסרתי עליהן.
ידי רוצה שוב לאחוז בסכין ו"להשתולל", אך גם זה אסרתי על
עצמי.
עד מתי?
עד מתי המילים לא יצאו?
עד מתי הדמעות תשבנה להן שם ולא תיפולנה?
עד מתי היד תישאר במקומה ולא תאחז בסכין?
אני באמת לא יודעת.
יותר מדי דברים נפלו עליי ביומיים האחרונים.
יותר מדי דברים נפלו ממקומם הראוי.
ואני מתקשה להחזיר את כולם למקום בו הם שכנו במשך זמן רב.
אני רוצה להביט לך בעיניים.
ואני רוצה שתראה שאני אוהבת אותך.
ואני רוצה שתראה שאיבדתי אותך.
לתמיד הפעם.
אני רוצה שתבין את כל אשר קרה בשיחה כה קצרה אך טעונה.
כל דבר קורה מסיבה?
תראה לי מה הסיבה כאן, ואז אולי אוכל לעצום עין הלילה.
אולי אז אוכל באמת לשקוע לתוך שינה עמוקה שאני כה משתוקקת לה.
אולי אז הכאב ייעלם לאט לאט.
אולי אז אני ארשה לדמעות ליפול.
אולי אז אני אספיק לאהוב.