והנה הדיכאון ששוב בא
עם השמש שנעלמת לאיטה
ושוב לא אדע
אנא הולך אני
או אנא בא.

לבד.

כך הוא
שבוע שלם
לעיתים שבועות
מסתתר לו בחדרי הלב.
אני כבר חושב
יכולתי לו.
ואז עם קדושת יום השישי
אני נתפס לא מוכן
הוא בא
ואני לבד.

באופק
שמש שוקעת לים
וכאן
אני מוצף.

כך בבית אשכב.
בחושך אחפש מפלט
מנסה למלא
בור זה חסר תחתית.
השמות של הידידים אליהם לא הלכתי
יתגלגלו בראשי.

בעיני הדמיון
ארוחת ערב של יום שישי.
ובלב געגועים
למשפחה שלא ידעתי