אני מסתכלת לכיוון הדלת כשהגננת קוראת בשמי. את עומדת שם
מחייכת ואני רצה אליך, מחייכת באושר ומבינה שהגעת לביקור ובאת
לקחת אותי מהגן. את מתיישבת על הברכיים ומקבלת אותי בחיבוק חם
ואוהב, כמו שרק את יודעת. אחר כך את קמה, נותנת לי יד ומובילה
אותי לכיוון הבית. בדרך את שואלת איך היה לי בגן ומבקשת שאני
אספר לך כל מה שקרה מאז הפעם האחרונה שהיית פה. מהקול שלך אני
מבינה שאני הדבר היחיד שמעניין אותך באותו הרגע.
סיפרתי לך שבחדר של ליאור מהגן שלי יש ריח של חיתולים בגלל
אחותו הקטנה.
זה היה הסוד הגדול שלי, וביקשתי ממך לא לספר. את חייכת והבטחת
שתיקחי את הסוד הזה איתך לקבר. אני האמנתי וידעתי שאני יכולה
לסמוך עלייך.
למרות שלא לגמרי הבנתי את ההבטחה הזאת אז, הרי הייתי רק בת
חמש. ואת היית בת שבע עשרה.
אני מראה לך את הפצע בברך ומספרת לך שהכל בגלל שדנה דחפה
אותי. את מקשיבה בהתעניינות ובדאגה כשאני אומרת לך שזה עדיין
כואב. אני נזכרת שאתמול, כשסיפרתי על זה לאמא, היא חייכה אלי
ואמרה שזה יעבור מהר ושזה לא פצע רציני. את מנשקת אותי ואומרת
שאת תטפלי בפצע עד שהוא יבריא. ואז את שואלת על דנה. בסוף
השיחה אני מבינה שכדאי לי להשלים איתה כי אנחנו באמת חברות
טובות.
את היית היחידה שהתייחסה אלי ברצינות.
כל המבוגרים שסיפרתי להם את הסודות הכי גדולים שלי תמיד חייכו
מין חיוך כזה שאמר לי שמה שקורה לי כבר קרה, שזה מטופש.
רק את הקשבת לי באמת.
רק את הבנת שמה שקורה לי שונה ממה שקורה לאנשים אחרים.
רק את הבנת שכל אדם עובר משהו שונה.
כי רק את הבנת שכל אחד הוא שונה.
רק את.
אמא מחזירה אותי הביתה מבית הספר ואת כבר מחכה לי בחדר. זאת
הפעם הראשונה שאני רואה אותך לובשת מדים. זה נראה לי מוזר. ויש
לך רובה גדול שאת מבקשת ממני לא לגעת בו. את מספרת לי שאת בצבא
עכשיו. אני דואגת לך, כי אמא סיפרה לי שיש מלחמה. את משנה את
הנושא ושואלת אותי על מה שקרה לי היום. ואני מספרת לך, כי את
תמיד מקשיבה לי. ושוב את מבטיחה את אותה ההבטחה. ואני יודעת
שהסודות שלי בטוחים.
את קיימת את ההבטחה.
אני גדלתי והמשכתי לספר לך כל מה שקורה לי. ידעתי שעמוק בפנים
אכפת לך, אבל כשהייתי בת שבע וקצת את הפכת לקרירה ואדישה, כמו
אבן.
המשכתי לספר לך הכל בכל הזדמנות שבה לקחו אותי לבקר אותך. אבל
את שתקת. ותמיד המשכת לשתוק. ידעתי שאת שם בשבילי, שומעת אותי.
אז המשכתי לספר לך, כי ידעתי שתקיימי את ההבטחה שלך. ועוד
הייתה לי תקווה שיום אחד תחייכי אלי ותגידי משהו שיראה שאת
זוכרת אותי. כל דבר.
לקח לי זמן להבין שזה לא יקרה.
אנחנו בבית הקברות. הקבר הטרי גורם לי לבכות ואת עדיין שותקת.
את לא מנסה לעודד אותי כשאני בוכה. אני צריכה אותך ואת שוב
שותקת. אמא מסבירה לי שזה בגלל הצבא, בגלל המלחמה. שאת עוברת
את כל זה כדי להגן עלינו. אני לא רוצה להבין. אני רוצה שתלטפי
את ראשי בעדינות, כמו שרק את יודעת. אני רוצה שתנגבי לי את
הדמעות ותדברי איתי על מה שעבר עלי היום. שתעזרי לי להשלים עם
האובדן ולהמשיך הלאה. אני רוצה אותך בחזרה.
אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה שאני אהיה יותר גדולה ממך.
כי תמיד הערצתי אותך.
כי אני כבר בת שתיים עשרה.
ואת? את עדיין בת תשע עשרה וחצי.
כבר שנים שאת בת תשע עשרה וחצי. ועוד שנים תישארי.
וגם עכשיו את לא עונה.
הכל בגלל המלחמה.
ואני סיפרתי לך הכל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.