כבר שבוע וחצי שהוא חושב לעשות את זה, ביומיים האחרנים הוא
נהיה רציני.
מהבוקר הוא מתכנן את זה, לפרטים הכי קטנים, הפשע המושלם, אף
אחד אף פעם לא ידע מה בדיוק היה שם.
מסיים את העבודה מוקדם, נפרד מכולם ויוצא לחניה.
בודק ששום דבר לא נשכח, עובר בראש שוב ושוב על כל מה שהוא היה
צריך לעשות לפני, על כל ההכנות, אסור לשכוח כלום.
נוסע הביתה, עולה במדרגות, נכנס.
בסלון, במגרה הקטנה מאחורי כל הדיסקים הישנים הוא ניגש אל
האקדח.
מוודא שאף אחד לא רואה, מוודא שוב.
נשימה עמוקה, זהו, הוא רציני.
חיוך עצוב, מבט קר בעיניים.
ממלא את הריאות מחדש ובתנועה חדה מרים את האקדח.
בצעדים שקטים ניגש לחדר השינה, פותח בזהירות את הדלת, מציץ.
היא לא שם, הוא נכנס.
מתיישב על המיטה, מתעכב שניה.
על השידה, ממש מולו, תמונה, הוא והיא, מחייכים.
זה שייך לתקופה אחרת, כשעוד היה להם טוב ביחד.
תחושה מחורבת, אסור לבכות, עוד מעט הבעיה תיפטר, הכל יהיה
הסטוריה, תעלומה אחת גדולה, הכל מתוכנן, אף אחד לא ידע אף פעם
מה קרה בחדר ההוא אותו היום.
עוד מעט היא תחזור הבייתה, אם היא רק הייתה יודעת...
סיפוק, עכשיו היא תשלם על כל מה שקרה, על הכל.

היא תשלם על השקרים, על התירוצים, על היחס.
הוא נועץ את מבטו באקדח, נשימה עמוקה, עכשיו כבר אין דרך חזרה,
הוא יעשה את זה.
נקמה.
האקדח כבר דרוך, גם הוא, הכל ממוקד, ברור, הוא יודע בדיוק מה
עליו לעשות.
קול פיצוץ אדיר החריד את השלווה, זהו, הכל נגמר, עכשיו היא כבר
לא הבעיה שלו יותר.
אפילו מכתב הוא לא השאיר, רק סימני שאלה וכמה שאריות מעצמו.
עכשיו היא תשלם על כל מה שקרה.