אקדח טעון. ניצרה משוחררת. בינג-באנג-בום, והולכים הביתה.
אלה מחשבות נורמליות של אחד עם ג'וב כמו שלי, שבו דבר קטן וחסר
משמעות כמו לבצע איזה עסקה בשביל איזה לקוח טחון מהתחת, ואחרי
זה לעוף לקיבינימט, כאילו אף פעם לא היית שם, זה משהו שאפילו
לא בא על חשבון ארוחת ערב. אולי במקרה הגרוע, שזה מישהו מוקף
באנשים, אז לוקח קצת זמן להינעל, אבל חוץ מזה, החיים יפים.
מורי ואני בדיוק ישבנו באיזה פאב שהסריח כמו גרביים יד שלישית,
כשקיבלתי הזמנה לסדר איזה "משהו" שלקוח ותיק שלי ביקש ממני
לסדר. "אז תחליק פעם אחת, לא קרה כלום," מלמל מורי, אבל דיל זה
דיל, ואני לא מתכוון לבלות את הלילה עם הבחור שעוד שניה מקיא
פה על הברמנית, כשיש לי עבודה. במילא אולי אני אחזור אחר-כך.
המטרה היום הייתה אמורה להיות קלה. איזו מישהי שהבחור יצא איתה
פעם, וכשהם נפרדו היא התחילה להפיץ עליו שמועות, ודי נשבר לו
מזה. אני על איזה גג של בניין ממול, מכין את כל הציוד, למקרה
שתהיה איזושהי תזוזה. עשר דקות, אין כלום.
אני מחכה. תמיד הייתי טוב בלחכות. כשההורים שלי הבטיחו שיבואו
לקחת אותי ואת האח הקטן שלי מהבית-הארחה המעופש שהיינו בו,
חיכיתי. כשהחברה הראשונה שלי ביקשה שנחכה עם ה"קטע הרציני",
ואחרי זה הלכה ועשתה את זה עם החבר הכי טוב שלי, חיכיתי.
כשהג'וב הראשון שלי עבר ברגע האחרון לבחור עם טיפה יותר ניסיון
ממני, חיכיתי.
פתאום, בדיוק שניה וחצי לפני שהתחלתי להתקפל ולחפש אותה במקום
אחר, הדלת נפתחה והיא יצאה החוצה. יותר יפה ממה שהקליינט תיאר
אותה. שיער חום, מדורג כזה, ועיניים כחולות מחשמלות. בשניה
שראיתי אותה הבנתי למה מישהו ירצה לחסל אותה. אף אחד לא היה
רוצה שבחורה כזאת תתחיל להגיד עליו כל מיני דברים. בחורה יפה,
אבל העבודה שלי עדיין עמדה, כל זמן שהבחורה הייתה על שתי
רגליים. היא הסתכלה למעלה, כאילו חשדה במשהו. לא היה הרבה מקום
לטעויות. מקום ריק מאנשים בשעת לילה מאוחרת. זה היה אמור
להיגמר תוך חצי דקה-גג, ובכל זאת משהו עצר בעדי מללחוץ על
ההדק. עד היום קשה לי להבין מה זה היה, אבל החלטתי שאני לא
נותן לזה לקחת לי את המשכורת. כשזה נוגע לכסף, אני בנאדם ישר,
עושה את העבודה בזמן, וכמה שצריך. עכשיו זה לא הזמן להשתפן
ולברוח כמו ילד בכיתה ד'.
פתאום שמעתי משהו שהקפיא לי את הדם בעורקים.
"אתה רוצה כוס יין?" היא צעקה אליי.
אלוהים אדירים. היא עלתה עליי. אני לא יכול לתת שזה יקרה. אני
חייב להוציא את זה לפועל, ועכשיו. אבל משהו עדיין מנע ממני
לירות את הירייה הקטנה הזאת, וללכת הביתה. משהו אמר לי לקום
ולרדת לאיזה כוס יין איכותי. והוא באמת היה איכותי, בסופו של
דבר. למרות שנראיתי לה כנראה די אדיש, הבושה כרסמה לי בגוף.
אסור ליצור קשר עין עם מטרה, ובמיוחד לא לשתות איתה יין. היא
נראתה לי די שקטה מכל העסק, כאילו לא ממש אכפת לה שמישהו פשוט
יירה בה מאיזה גג של בניין. "אז מה הסיפור עם הרובים?" היא
זרקה אחרי כמה דקות של שתיקה, "אתה מתכוון לירות בי?". שתקתי.
אני הרוצח השכיר הכי גרוע שיש, ואסור לי להרוס את זה עוד יותר.
בסוף נשברתי. "התכוונתי," אמרתי, "עכשיו זה לא ילך."
אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם את המשך הערב. ג'וב זה ג'וב, אבל
לפעמים הבנאדם שבך יוצא החוצה. שכבנו אחד ליד השניה, ולרגע אחד
עזבתי את העבודה. העבודה כבר לא ממש עניינה אותי. האנשים
הקטנים שאני צריך לחסל מפעם לפעם, אלה שלא מודעים לזה שמישהו
הולך לירות בהם, הם הכי קלים. ירייה אחת בראש, שניה אולי באזור
של מערות האף, וגמרנו. אבל זה היה שונה. זה היה מעניין, וממש
לא רציתי שזה ייגמר. "אז מה תעשה עכשיו?" היא שאלה מהצד.
"יש שני חוקים מרכזיים אם אתה רוצה להיות מתנקש טוב," התחלתי.
"הראשון הוא שאסור לבוא במגע עם מטרה, מאיזו סיבה שהיא. אם
עוברים על החוק הזה נשאר רק השני."
"ומה החוק השני?" היא שאלה.
עצמתי לה את העיניים, ולחשתי לה באוזן, ממש בשקט, "לא משאירים
אף אחד שיכול להעיד נגדך".
הכסף זרם לחשבון שלי עשר דקות בדיוק אחרי שדיווחתי ללקוח
שהמשימה בוצעה.
אקדח טעון. ניצרה משוחררת. בינג-באנג-בום, והולכים הביתה.