נמאס לי לכתוב שלבד וקשה כי זה לא, רק נמאס שחסר לי,
התמיכה, החיבוק, שבסופו של כל יום יהיה בחור שאי שם יחכה לי.
ואולי רק לדעת שיש את האופציה לקרוא לו אליי שיבוא,
אני לא חלשה וגם לא בודדה אך בכל זאת זקוקה אני לו.
הוא האחד שהלב כה רצה,
זה שנים שחיכיתי אבל לא יצא.
אך עדיין בלב מן תפילה בדממה,
שאולי הוא יבוא ואתו תחושה חמימה,
של שייכת, נאהבת, דואגים לי באמת,
הלב מחכה כבר לאחד לו אוכל לתת.
ואולי אז אדע כי הכל כבר בסדר,
כי גם ברגעי המשבר יהיה עוד מישהו בחדר.
לאחוז לי ביד ואיתי לקחת אחריות,
כבר לא אהיה לבד להתמודד עם כל טעות.
ומאותו מקום יודעת שגם לבד זה לא נורא,
אך הביחד תמיד עדיף, כל לב זקוק לו לחברה.
אז כשיום חדש נסגר לו וראשי כבר על הכר,
מאמצת השמיכה ומן חלום חרישי נוצר.
שאולי יגיע יום והבחור שלי יופיע,
ובינתיים תקווה גדולה וחיוך קטן אותי מרגיע. |