מרגישה זה שנים שאני חיה ככישלון,
הוא תמיד מעליי כל-כך שופע בטחון.
והוא כה מקסים, אותו כולם אוהבים,
דמעות שבלב שהם כלל לא מבינים.

כי הוא הצל שמעליי מאז הייתי קטנה,
מצליח כל פעם מחדש להיכנס למרכז הבמה.
הוא תמיד הכי מוצלח ואני נשארת בצד
ממש מקסים, כל כך מיוחד.

לפעמים כשדי נראה שהצל הוא מעליי,
אז בוכה אני בשקט ומוחה את דמעותיי,
אני טובה בדרכי שלי ולאו דווקא בדרכו
רוצה להצליח בכוחותיי, לא להשתוות לדמותו.

כל-כך אוהבת אותו, כל-כך שונאת לבכות
הצל שמעליי וכל אותן התגובות,
כשלא הלך לי בבית-ספר הוא היה המצטיין תמיד,
אמא חייכה והבטיחה שהמצב ישתנה בעתיד,

אך הצל תמיד יהיה שם, הוא נולד להצלחה,
לנסות להתחרות בו אני כלל לא מנסה,
אני רק רוצה להצליח בדרכי שלי בלבד,
באשר לצל שמעליי?
הוא שלי היחיד, והטוב ביותר לעד.