ראיתי את אבא שלך גורף עלים בחנייה
וכולו בית
המשפחה שלי עומדת בצד חופות וממלמלת
"הרי הם יתגרשו תוך שנה, גג שנתיים"
רק כי מותר להם כי להם יש אהבה
וכל הדברים הנמסים האלה המסובכים
אלו שלא כולם ראו בך
אלו שבגללם ואך ורק
רציתי אותך בשבילי עד הנשימה האחרונה
כולם אבדו
ואני הרי כל כך עסוקה בלאבד כל הזמן שבקושי
ראיתי את זה.
אני כל כך כועסת. על הכל, אם תהית. על דברים עמוקים וגדולים,
גדולים ממך, גדולים עליך. דברים שהולכים הרבה לפניך. מצידך
שאכעס. אתה את שלך עושה כל בוקר כשאתה מתעורר, אתה לא אוהב
אותי.
ואחרי חמש שנים אני אומרת בפה עם טעם רע, שהאהבה שלי, שנשפכת,
לא מגיעה לך. היו זמנים שכן, הגיעה ועוד איך. והלוואי ויכלתי
לדעת אם קמצוץ מהגל העצום הזה של הרגש והאכפתיות והחום הגיע
אליך בכלל. כשבעצם אני לא באמת צריכה את הוודאות הזו, כי הגל
הזה חצה יבשות ואוקיינוסים גם מבלי שתצטרך לומר לי.
ועכשיו כבר אפשר להודות בזה, שהלמידה והגדילה מהמקום הזה,
השחור הזה, היא ללמוד להתנהל בכאב הזה. הידיעה הזו, שהעצב יהיה
שם ואולי הוא חלק כל כך בלתי נפרד ממני, מגדיר. שבזכותו יש גם
הרבה יופי וטוב שצריך לדעת להעריך.
כי יום אחד אני אפסיק לכעוס. הלב שלי ייפתח מחדש, אחרי המכה
הנוראית הזו. ואתה תחיה טוב, יהיה לך טוב. אוכל לישון בשקט.
יום אחד.
כי היום כשהתעוררתי, לא רציתי. ואולי צריך לאמץ את הרגע הזה,
את החוסר רצון/חשק/תכלית הזה, רק כדי להעריך את השאר.
(אבל פעם אחת לפני הרבה שנים ישבתי על הספסל השבור והיה חצות
והתקשרת להגיד מזל טוב ודיברת המון ואני לא יכלתי לנשום וסיפרת
על הכדור פורח וכל מה שהיה שם, והיתי צריכה לדעת כבר אז שכלום
לא ירגש אותך אבל העדפתי שלא. ופעם אחת בשבעה של, קמת מהמעגל
ואמרת שלום לכולם ולי היה אסור ונגעת בשיער שלי ובכתף כשאף אחד
לא ראה ואמרתי ביי חזרה, בלב. ופעם אחרת שכבנו ארבעתנו במיטה
ורצינו להיות כל כך גדולים, כל כך מהר, ואני זוכרת מילים
מדוייקות כל כך כמו המחט שצרבה לי בעור ויודעת, פשוט יודעת,
שהייתי רוצחת בשביל לחזור בזמן, בדיוק לרגעים האלה, רק אליהם,
רק אליך). |
