לא רגש,
לא של ממש,
אולי רק שמץ ממנו,
(שבריר או חלקיק)
חודר מבעד למעטה החסינות.
יש כמיהה גדולה,
ותחושה גדולה של הפסד,
אך עמוק בפנים...
בעצם לא אדע מה שם חבוי,
שכן אינני מביטה.
חצים נשלחים אליי,
דקירות קטנות כדקירות מחט
(או יתוש טורדני)
מתקרבות כמיליוני זרעונים אל ביצית אחת ויחידה,
מנקבות?
אולי, אך רק את המעטה החיצוני,
ולא מצליחות להפרות אותה,
וכעסי נשמר, ואהבתי, וערגתי,
ושמחת חיי ויגוני.
ונכרת, לראשונה מזה זמן רב - שלוות רוחי.
(10.06.08) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.