צעד ועוד צעד ועוד צעד ולנשום
ולאכול. אם לא רעבים אפשר תמיד לאכול
קצת. ולהתקלח.
גם אם אין לי ממש כוח להרים את עצמי
ורק המחשבות על להוריד את הבגדים ולעמוד בקור כמה
שניות עד שהמים יתחממו מעבירות אותי על דעתי.
ולקום בבוקר.
לא משנה אם לא קמתי בשעה המיוחלת
או יותר מאוחר, העיקר לקום.
להרדם. ואם הלילה זה לא עבד, לא נורא.
אדליק את
המנורה הקטנה ואקרא או אחפש משהו מעניין בטלויזיה
בסוף הרי, ארדם.
גוף חייב שינה.
צעד ועוד צעד ועוד צעד ולנשום.
ועוד יום יעבור, ועוד אחד,
וגם השבוע הזה ייגמר
ואחריו יתחיל שבוע חדש, אולי טוב יותר.
ואני חושבת עליו, וחולמת עליו, ומדמיינת אותו
ומתגעגעת ובאותה הנשימה שונאת וכועסת.
זה שבוע חשוב עבורו ואני לא שם לעבור את החוויות
האלה איתו ואיך אפשר?
איך אפשר כך פתאום לנתק את הכל, את האירועים והחוויות
המשותפות
ולדעת שככה זה הכי נכון אבל לא תמיד להרגיש כך בפנים באמת.
לפעמים אני מרגישה כמו פצוע מדמם שצועד ויש שתי אפשרויות
שיקרו:
או שהפצע יגליד, או שהוא ידמם למוות ואצלי, אני לא יודעת כבר
מה ייקרה.
עוד אדם הולך ממני, ואני הולכת מאחור
אבל הם חיים בתוכי ונושמים ולעיתים בועטים,
אומרים שהזמן ימוסס את ההוויה שלהם שם בפנים
ולאט לאט הם ייעלמו.
השאלה היא כמה זמן זה לוקח,
ועוד צעד ועוד צעד ועוד צעד ולנשום,.
בסוף הכל עובר,
זה מה שאומרים לפחות.