נראה שנפלתי ממקום ממש גבוה, לא יכולה להרגיש את קרני השמש, לא
מריחה את האוויר ולא מוצאת את הדרך חזרה הביתה, כי האור שאהבתי
לא רוצה להאיר אותו יותר.
טובעת בדמעות ואפלה. מקשיבה לקולות ונלחמת בדמויות לא קיימות,
שמסתבר שכולן אני.
נופלת אל תוך שיגעון. תמיד פחדתי מזה, אבל זה רק גורם לי לחוסר
נוחות, וזה מספיק, מספיק כדי שאשכח מי אני.
האני היחיד שהכרתי.
האני היחיד שבטחתי בו, מופיע בתפקידו של האל ופשוט מעניש
אותי. מכה ובועט בי מכל כיוון אפשרי. אסור היה לי להקשיב לכל
אחד. הייתי צריכה לבטוח באחד. אבל עכשיו אני חייבת ללמוד לעוף
שוב, לבד. כרגיל.
ואז, יום אחד הופעת מבין החומות שלי.
מסתכל עלי כאילו תמיד עמדת שם, כי אולי תמיד היית שם.
כאילו אף פעם לא רציתי אותך, כי אף פעם לא הפסקתי לרצות.
ועדיין בקושי זוכרת את פנייך, אבל לא יכולה לשכוח אותך. ועדיין
רוצה.
כילדה תמימה אני מוצאת את עצמי מתחננת לקיומך.
בבקשה קח אותי חזרה לשם.
קח אותי הביתה.
תוהה אם הקולות האלה קיימים, או שמא זה אני מנחמת את עצמי
בעזרתם?
מכל הקרבות והמלחמות בחיי לא שמתי לב אף פעם שאני אוהבת אותך.
ועכשיו, כשאני מרגישה איך זה לאבד אותך,
בוכה למגע ממך,
מנסה לשכוח ועדיין מאמינה שיום אחד ניפגש.
מבינה שלגורל יש שיעור עבורי בנושאים הכי פחות אהובים עלי.
ושוב זה זמן להילחם בפחדים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.