צהוב. זה הזיכרון הכי חזק שלי מהקיץ האחרון שלנו ביחד. הצבע
הצהוב שעטף אז את המדינה.
משחר ילדותנו נהגנו לחכות כל שנה לתקופת הקיץ, היינו אורבים
לדוור יומם וליל, וכשהיה מניח את המעטפה הכסופה הגדולה, שדודתי
נהגה לשלוח, בתיבת הדואר, היינו כובשים בקושי רב את שמחתנו,
פעימות ליבנו התחזקו עד לאין שיעור, וכמו תזמורת בתוך גופותנו
הקטנים, הלומות ליבנו נשמעו למרחקים, עד שיכלנו להשבע כי אפילו
הדוור הסיט לרגע את ראשו מתיק המכתבים ותר בעיניו אחר הדפיקות
החזקות שנשמעו. כשהיה סר מתיבת הדואר, היינו עטים עליה כנץ העט
על פגר שראה ממרחק מאות מטרים, שולפים את המעטפה הכסופה ורצים
לפרדס לפתוח אותה. כמו בכל שנה, היינו מוצאים שם תמונות של
הסתיו הניו יורקי, גלויות קטנות שכאילו השפריצו עליהן
ברנדומליות מפחיות של צבע. אדום, כתום, וצהוב, הרבה צהוב,
עלווה שהייתה מכסה את הרחובות האפרוריים במרבדים קסומים.
ההורים היו נוזפים בנו על כמיהתנו האסורה. "ראיתם מה עברנו
בארצות הנכר, רק בארץ יש לנו בית, רק בארץ ישראל, אז תוציאו
לכם מהראש את השטויות האלה על החלום האמריקאי! הוא לא קיים!"
ואנחנו היינו מחייכים זה לזו, כממתיקי סוד, וממשיכים לחלום
בהקיץ על המציאות שמעבר.
היינו שוכבים על אדמת הפרדס הקרירה, עטופים בירוק של הצפון,
שכולם כמהו אליו כ"כ, ופיללנו לקצת צהוב. חלמנו לצעוד ברחובות
ניו יורק, ולאסוף עלים צהובים, אדומים וכתומים, ולהשליכם אל
על.
ואז, קיץ אחד זה קרה, בשלהי חודש אוגוסט המדינה התחממה. החזאים
אמרו שזו ההתחממות החזקה ביותר במדינת ישראל מזה שנים. האויר
כוסה אבק מלוכלך, שריפות החלו לפרוץ ברחבי הארץ, אבל באיזור
הצפון שום דבר מאלו לא הורגש. הסממן היחיד אצלנו בישוב
להתחממות הגלובלית של הכדור הקטן שלנו היה הצבע הצהוב שכיסה את
הקרקע הבוערת. הירוק פינה מקומו לצהוב, ובעוד כל המבוגרים כיסו
פיותיהם בתדהמה וזעקו בצער, ברחנו אנו לשדה, נשכבנו ערומים על
האדמה החמה, והתפלשנו כחזירים בתוך העלווה הצהובה שכיסתה
אותנו. כשעייפנו, נשכבנו על הגב, קולטים את החום החזק שבקע מן
הרקיע, ואני הנחתי על ניצני שדייך ועל ערוותך הילדותית עלים
צהובים גדולים, ואמרתי שאת כמו חווה כעת, ואת צחקת.
זה היה הקיץ האחרון שלנו יחד, ובשנה שאחרי כבר עברתי גם אני עם
הורי לארצות הברית, וכעת הייתי אני זה שמסתובב ברחובות האפורים
של ניו יורק, מתגעגע לירוק של הארץ, ומחכה כבר לחזות בפלא
שנקרא 'סתיו ניו יורקי'. אמנם חזרתי לארץ לעשות צבא, אבל מעולם
לא הרמתי טלפון, הייתי אז בראש אחר, אני מניח שאפילו לא ידעת
שהייתי פה שלוש שנים, כ"כ קרוב אלייך. שמעתי עלייך דברים, פה
ושם, עדיין, זו מדינה מאד קטנה. שמעתי שהיית בצבא, שמעתי גם
שיצאת על נפשי. וגם אז לא הרמתי טלפון, למרות שהייתי פה. אני
לא יודע מה גרם לי לנתק את הקשר שלנו באופן כ"כ ברוטלי. כנראה
שהגיחה הקצרה שביצעתי לארץ לצורך השירות הצבאי שלי הייתה כמו
חלום. חלום שנמשך שלוש שנים, ושרציתי למנוע ממנו לקבל איזה
גוון של מציאות. הכל היה שונה. חברים חדשים, בסיס במקום חדש,
לא רציתי שום קשר לחיים הקודמים שלי, אלה שלפני ניו יורק, אלה
של הישוב, והעלים, והילדות... אולי פחדתי שאם יהיה לי קשר
כלשהו לחיים ההם בזמן שאני בצבא, אולי, רק אולי, לא ארצה לחזור
לניו יורק. או לא אוכל לחזור.

אני קראתי לה שולה, והיא קראה לי רועי, כי זה היה השם שלי, אם
כי היא ביטאה את זה "רוי", במבטא אמריקאי. ואני המשכתי לקרוא
לה שולה.
"יש לך איזה תסביך עם אקסית בשם שולה?" היא הייתה שואלת אותי
בתחילת הקשר.
"לא, ממש לא", הייתי מלטף את שיערה החום ונהנה לשמוע את הגרגור
החתולי שלה. "אני פשוט רוצה לבטא איזה שם ישראלי מדי פעם,
וג'ניפר זה קצת... את יודעת..."
"איי נואו", היא הייתה מחייכת את החיוך המבין שלה. לפעמים
הייתי מרחם עליה, שככה כל הבדידות שלי והגעגוע שלי צריכים
ליפול עליה. חברים רציניים לא היו לי פה.
כשעברתי לניו יורק, היה לי סוף סוף תירוץ לבדידות שלי: תרבות
חדשה, מדינה חדשה, צריך זמן להסתגל... אח"כ הגיע שלב ההאשמות:
הניו יורקים האלה כ"כ שטחיים, וכל הזמן הם ממהרים לאנשהו, אף
פעם אי אפשר לעצור אותם ברחוב ולדבר איתם סתם ככה (כאילו שבארץ
זו בדיוק הדרך לרכוש חברים חדשים- לעצור אותם ברחוב ולהתחיל
לשוחח על קפקא וניטשה).
ואז בא שלב ההצטדקות העצמית והתייפיפות הנפש: "הגעתי למסקנה
שמאסתי בקשרים שטחיים", הסברתי לג'ניפר-שולה, והיא חייכה אלי
את החיוך המבין שלה. "את מבינה, פעם, בתקופת הצבא, זה עוד היה
בסדר, כי כשאתה מגיע למקום חדש, אתה ישר מתביית על מישהו, אז
אם אתה מגלה שההוא במיטה מעליך גם חיפאי, אתה קורא לו אחי, ואם
באוניברסיטה אתה פוגש מישהו שלומד בחוג שלך, הוא הופך להיות
הנפש התאומה שלך. אבל אלו הם קשרים תועלתניים, שמחזיקים מעמד
בדיוק שלושה ארבעה ימים, כשכולם עדיין מבולבלים ובודדים,
ונאחזים איש ברעהו בלפיתת נחש. אח"כ אתה פוגש חברה' שבאמת יש
לך איזה בונדינג איתם, ואז 'חברי הימים הראשונים' הופכים למין
מעמסה לא רצויה, כמו מיניאטורה שמקבלים ליום ההולדת מהסבתא,
מצד אחד לא נעים לך לזרוק, ומצד שני אין לך יותר מדי מה לעשות
איתה, אז היא סתם נשארת על המדף לצבור אבק. אז אני לא רוצה
יותר קשרים מהסוג הזה", סיימתי את הנאום המרגש, שנועד בעיקר
לשכנע את עצמי בצדקתי.
הגעתי למסקנה שאפשר להתחבר לבנאדם רק אם אתה נוגע בעצב הכי
חשוף של הנשמה שלו (כמו שרופא השיניים חופר וחופר בשן, עד שהוא
פוגע בעצב, ואתה משחרר את הצרחה של החיים שלך, והוא מסתכל עליך
בסיפוק, ושואל-' כאן כואב?' בחיוך זדוני), נוגע בסוד הזה שלו,
בסיפור הזה, שיש לכל אחד מאיתנו.
אז במקום לשאול "מה קורה?", התחלתי לשאול "מה כואב?"
"מה כואב?" שאלתי את הבחור שהתיישב ליידי על הבר.
"וואט?" הוא בהה בי במבט ניו יורקי ריקני.
"מה כואב?" חזרתי, מסרב להיכנע. "מה מונע מהחיים שלך להיות
נהדרים?"
", הבחור קם ועבר לשולחן הרחק מן הבר.common, Dude"
"לא לכל אחד יש סיפור", שולה חיבקה אותי באותו לילה.
"את צודקת", אמרתי לה, מתכנס בתוך רעמת השמפו בריח הדרים שלה.
"אולי הבעיה היא אצלי, אני פשוט לא מרגיש בנוח בסמול טוקס, את
יודעת? אין לי בעיה לחפור בנפשם של אנשים ובנפשי שלי, אבל אני
פשוט לא מצליח..."
"אתה מצליח, ואתה תצליח, גיב יורסלף אה צ'אנס", היא מלמלה
ועצמה את עיניה. ריח מתוק של בננה נדף ממנה, זה תמיד היה הריח
שנדף ממנה כשהיא נרדמה. ואני נותרתי לבד, בחושך, ותירוצי
הבדידות שלי החלו להתפוגג כמו בועות של סבון בזרם של מים.

זיעה קרה שטפה את גופי כמו מקלחת צוננת. צוננת מאד. התיישבתי
על המיטה, מנסה לעכל את החלום שזה עתה בדה מוחי היגע.
ג'ניפר-שולה נעה בחוסר נינוחות מתוך שינה, מניחה את ידה על
ירכי, כאילו מרגישה באיזה חוש שמשהו לא בסדר.
ובחלום הזה, אני עומד בשדה התעופה של בן גוריון ובוכה. דמעות
גדולות ניגרות מעיני בעייפות, כאילו כבר לא נשאר להן כוח לבכות
את עצמן החוצה. אני מביט בך עוברת את הבידוק הבטחוני ונעלמת
בתור לביקורת הדרכונים. אני מעיף מבט בלוח הטיסות, ויודע שאת
עולה על טיסה לניוארק, ניו- יורק. התאריך על לוח הטיסות- 29
בפברואר. פתאום הסצנה מתחלפת (המוח שלנו הוא בימאי גאוני,
שמצליח לטשטש את הגבול בין סצנה אחת לאחרת), ואני אצל איזו
מגדת עתידות, והיא משקה אותי שיקוי שמדיף ריח חזק חזק של בננה,
ואומרת שכשתעבור שנה בדיוק לתאריך שבו טסת, אגיע לשדה התעופה,
אמלמל כמה מילים שהיא רשמה לי על כף היד (איך לעזאזל זה אמור
להחזיק שנה?! הצוענים האלה לא מבינים שבעולם המערבי אנשים
מתקלחים לפעמים?!) ואת תשובי לזרועותיי. ב-28 בפברואר, שנה
אחרי, אני מתייצב בשדה התעופה, בשעה 23:59 בדיוק, כדי להספיק
למלמל את הכישוף כשתתחלף השעה ותאריך יהפוך ל- 29. השעה
מתחלפת, ובמקום ה-29 בפברואר, התאריך שמופיע על לוח הטיסות הוא
ה- 01 למרץ. אז אני מתייצב שם שוב, כעבור שנה, והסיפור חוזר על
עצמו. זיעה קרה שוטפת את פני, כי אני מבין לפתע שהתאריך
המיועד, ה- 29 בפברואר, מגיע רק פעם בארבע שנים! אז כעבור
שנתיים אני מתייצב שוב, לבי דופק בפראות, כי אני בטוח שהנה,
עוד רגע ואת תהיי שוב איתי, והתאריך מתחלף ל- 29 בפברואר, סוף
סוף, אחרי 4 שנים ארוכות! ואני מביט בכף היד, ונחרד לגלות
שהכישוף נמחק כבר מזמן!

אני יושב במיטה, ומביט בשולה. תחושת סתמיות תוקפת אותי לפתע,
ואני מרגיש רע. אני מרגיש שבגדתי בה, ובא לי להתקלח. התקלחתי
קרוב לשעה באותו הלילה.
ערגה חזקה תקפה אותי פתאום, אליך, ולארץ ישראל, ולירוק של
הישוב שלנו, וכעסתי כ"כ על שלא עלה בדעתי לצלם אותך אז, באותו
קיץ צהוב ואחרון, בו דיגמנת בפני את חווה. ניסיתי לצייר אותך,
כפי שזכרתיך בעיני רוחי, אולם הדבר ציער אותי עוד יותר, כי
נוכחתי לגלות שתווי פניך נמחקים אט אט מזכרוני, וכי כל הווייתך
נשלחת אל תהום הנשייה. התביישתי לחלוק את מחשבותיי עם משפחתי,
וכך קרה שבעל כורחי, כפיתי על עצמי לשכוח אותך, ואת כל אשר
היית בשבילי. וכעת זה חוזר אלי כמו בומרנג, ואני משפשף את גופי
בסבון עד שעורי מאדים, מנסה לשטוף את תחושת הגועל, רוצה לחזור
למיטה, לשולה, רוצה לחזור אליה נקי, אבל צבע צהוב מערפל את
חושיי, והאדים מערפלים את ראייתי, וריח בננה חזק חודר אל
נחיריי, וסחרחורת ספק מפחידה ספק נעימה תוקפת אותי.

כשפקחתי את עיני, שולה ישבה לידי וחייכה את החיוך המבין שלה.
"התעלפת במקלחת", היא ליטפה את ראשי, והרגשתי נפיחות מסויימת
באיזור בפדחת, וכאב חד במקום בו ליטפה ידה. "כמה זמן היית שם?
האדים האלה בטח גמרו אותך."
"בואי נרד לרחוב", לקחתי את ידה הקטנה, השברירית, ולפתע היא
נראתה לי כ"כ דקיקה, שפחדתי שהרוח שחדרה מבעד לחלון תעיף אותה,
ואני אשאר, שוב, לגמרי לבדי.
"בואי נלך לבן אנד ג'ריס", התיישבתי בזהירות.
"לבן אנד ג'ריס? עכשיו?" היא הגניבה מבט חשאי לשעון הקיר שהיה
תלוי מול המיטה שלנו , אותו שעון שתמיד פחדתי שהיא מגניבה אליו
מבט בזמן שאנחנו מתעלסים.
"כן", אמרתי, "בא לי פתאום גלידה בטעם בננה."

עברתי לניו יורק בגיל 13. זה התחיל בתור טיול בר מצווה עם
ההורים, ובזמן הטיול אבא שלי הכיר איזה ג'ו אחד שהציע לו לפתוח
סניף של העסק שלו למשחקי מחשב תלת מימדיים בניו יורק, ודיבר
איתו על הרבה דולרים, "לוטס אנד לוטס אוף דולרס", הוא אמר לו.
ואמא שלי התחברה נורא לאישתו של ג'ו, והן החליטו לפתוח ביחד
קליניקה לטיפולים זוגיים. שבועיים אחרי שחזרנו לארץ, ארזנו
מזוודות, אמרנו שלום יפה לכל החברים והמכרים, והתקנו את חיינו
לניו יורק. את באת ללוות אותנו בשדה התעופה, ובכית כ"כ חזק עד
שאמא שלך ביקשה שלא נעלב, אבל היא דואגת לילדה, שלא תישבר לה
ככה, והלכתן עוד לפני שהגענו לבידוק הבטחוני.
אז חיינו לנו בניו יורק, ואין לי שום דבר מעניין לומר על
התקופה של גיל 13 עד 18, כי היא פשוט נמחקה מזכרוני. אני זוכר
שפרקנו מזוודות, אני זוכר שהלכתי לבי"ס, אני זוכר שעשיתי
מבחנים ושיחקתי כדורסל עם כמה גאייס פרום דה בלוק, אבל שום
זיכרון משמעותי לא נחרט בזיכרוני. כך שזיכרונות הנעורים שלי
מתחלקים לילדות שלי ביישוב, ולתקופת הצבא. ובין לבין, חלל
עצום, ריק שקוף כזה, כמו שעוצמים עיניים, אבל לא רואים שחור,
אלא רואים איזה כלום כזה בצבע לא מוגדר.
ההחלטה לחזור לארץ לעשות צבא הגיעה בעקבות מותו של ריקרדו,
הבחור הלא-צבר היחיד שהיה ביישוב שלנו, שעלה לארץ כדי להתנדב
בקיבוץ, ובסוף מצא עצמו אצלנו, בורח מה"אדומים", כמו שהוא כינה
את בני הקיבוץ שבו היה חי. "אני רוצה להרוויח כסף, ושיהיה
שלי", הוא היה אומר, וה-ר' הלטינית המתגלגלת שלו הייתה ממיסה
את הבנות. "אני רוצה לחזור לבית, ולהרגיש שהוא שלי. אני
רוצה...", והוא היה יכול להמשיך כך שעות, אבל מאחורי כל ה-
"אני רוצה שלו", היה ילד קטן ומפוחד, שעזב את הבית ונסע למקום
שהוא לא ידע מה לצפות ממנו. הוא התגייס לצבא בתור מתנדב חו"ל
יהודי, ונפל בפעילות מבצעית, שלא נעים לי להודות שאיני זוכר לא
את שמה ולא את מיקומה. הדבר היחיד שאני זוכר מכל הסיפור הוא,
שקיבלנו מכתב מלאה, החברה שלו, שתיאר את ההלוויה של ריקרדו:

'...צחוק הפעמונים שלו עודנו מהדהד ברחבי הבית, הרבה אחרי
שהוא הלך. כמו איבר שנגדע, אך החולה ממשיך לחוש בו, כאילו עוד
היה שם.
אני זוכרת את ההלוויה במעורפל, הרבה שחורים, הרבה מלח נשפך
מעיניהם הריקות של חברים, בני משפחה ואחים לנשק, ותחושה של
מחנק, כמו מערבולת שעוטפת את כל הסובבים, ומצטמצמת והולכת, עד
שאתה מרגיש כאילו שארית החיים שנותרה באורח פלא בתוך גופך
נדחסת החוצה בכוח, כמו טבעת המתהדקת והולכת, ושארית החיים הזו
נאחזת בעור ציפורניה בגוף, אך הטבעת חזקה יותר, והיא נדחסת
לבסוף אל מחוץ לכותלי הגוף, בשאגה עצומה.
זה אבא שעומד על הקבר וזועק את נשמתו.
זו אמא שתולשת את מגן הדויד מצוארה ומשליכה אותו אל תוככי
קרביו של הקבר הטרי.
זו סבתא שספק בוכה ספק שואגת כחיה פצועה.
זו אני, שמביטה אל הקבר ומפללת ליפול לתוכו.
זו אני.
וכמו בכל סיפור אגדה טרגי על חייל שנהרג, רק עוד חודשיים היו
חסרים לריקרדו כדי לשוב אלינו.
השבעה מתישה, כל היום ללחוץ ידיים, כל היום לשמוע סיפורים, עלי
ועליו, איך היינו כ"כ שונים, וכ"כ קרובים. הוא היה תזזיתי
ופעלתן, ואני חולמנית ועדינה. הוא אהב לרוץ מרתונים, ואני
אהבתי לשכב על אדמת הפרדס ולחלום בהקיץ.
ואז תמה השבעה, וצריך ללכת הלאה. צועדים בחלל אפור שאופף אותך
מכל כיוון, ולא שואלים שאלות. אתה מנותק מהכל, מפעם לפעם מרגיש
איזו טפיחה על השכם ושומע איזה "משתתף בצערך" נפלט ללא שליטה
מפיות של עוברים ושבים, אבל העיניים נטועות הרחק משם, וגם
הנשמה.
ורק הרגליים צועדות בנחישות, הן יודעות את המסלול שלהן, והן
סוללות את דרכן היישר לבית הקברות.
לבי נשבר, פשוטו כמשמעו, הרגשתי כצל של עצמי, ושל אהובי.
התהלכתי על כדור הארץ, אך באיזו זכות? אנחנו היינו אחד, ועכשיו
אפילו חצי לא נותר ממני, הוא לקח איתו הכל.
אני שבורה כ"כ, ליבי שבור לאלפי חתיכות, נשמתי מרוסקת, פזורה,
מרחפת בחלל האינסופי של היקום, נפשי כמו כוס מנופצת, בכל יום
עוד רסיס חותך אותי מבפנים, משסע את בשרי, עמוק, מפלח בו ללא
רחם, וטיפת החיים שנותרה בי מדממת החוצה ללא שליטה. אני זקוקה
לאיחוי...'

התגייסתי לצבא. שירתתי בגדוד בדרום, ואני זוכר שמה שאפיין
בעיקר את התקופה ההיא היה תחושת רדיפה. פחד מתמיד לפגוש מישהו
מהעבר. נמנעתי בצורה שיטתית מלבקר במקומות שבהם אני עלול
להיתקל במישהו מהישוב, או מישהו שמכיר מישהו מהישוב. הכרחתי את
הורי לשמור על עניין שהותי בארץ בסוד, והצלחתי, באופן מעורר
התפעלות, לחיות 3 שנים בארץ מבלי להיתקל במישהו מחיי הקודמים.
יראה הייתה שוטפת אותי כשחשבתי על האפשרות שאתקל במישהו שמכיר
אותי. ידעתי שלא אוכל לחזור לניו יורק בלב שלם. זה היה כמו
איזה סיפור סקוטי עתיק, כאילו יש איזו מפלצת בנהר שרק מחכה
שאתקרב לגדותיו כדי ללפות אותי ולמשוך אותי איתה אל תוככי
הנהר. זו הייתה משימה קשה. בצבא, זה ידוע, תמיד יש מישהו שמכיר
מישהו שהיה איתך בגנון, או שטיפל פעם בחבר של הדודה של החברה
שלך או משהו כזה. קשה לתאר איך אני נפלטתי מתוך הסטטיסטיקה
הזו. כנראה שיד הגורל התערבה בכך שבגדוד שירתו איתי רק חברה'
מהדרום, להם סיפרתי שאני רמת- גני, ונתתי להם למציא לי חברים
וקרובי משפחה שהם מכירים.
"איפה גרת, אחי?"
"ברחוב הרצל", הייתי עונה, בידיעה שבכל עיר יש רחוב הרצל.
"וואלה, אז אולי אתה מכיר את יהודה?"
"אשכול?"
"לא, יא מסטול, חזן! יהודה חזן!"
"אה, ברור, חזן!" הייתי נותן לחיוך נוסטלגי להיטוות על שפתיי,
ואיפשרתי להם לבדות לי חיים עירוניים עם הסטוריה, משפחה וחברים
בשר ודם.

כשחזרתי לניו יורק, התחלתי ללמוד מחשבים, כי זה מה שאבא רצה,
ובמקביל לקחתי קורסים בכתיבה, כי זה מה שהנפש רצתה. וזה כנראה
גם מה שהגורל רצה, כי שם פגשתי את שולה.
כלומר, לא בדיוק שם. בקורס הכתיבה היוצרת קיבלנו מטלה, להרכיב
סדרת עדויות של אנשים שהם שני דורות מעלינו, ושיש לנו משהו
במשותף איתם. כמובן שגם אחרי שנים של חיים בארצות הברית, המוח
היהודי שלי ישר גרר אותי לסניף של ניצולי השואה בניו יורק.  שם
הצמידו אותי למארשה, ניצולת שואה כסופת שיער, בכיסא גלגלים.
מארשה אותרה על ידי יד ושם ונתנה שם את עדותה לפני שנים רבות,
והסכימה לחלוק גם איתי את סיפור חייה, כי "מה לא עושים בשביל
הצעירים האלה שמסתובבים לי בין הרגליים כל היום", אמרה בטון
המקטר האופייני לקשישים, אך אני ידעתי שהשעה הזאת בשבוע שאני
מגיע אליה, גואלת אותה מעוד שעה של בדידות תהומית.

פרק בעבודתי "מוחות של פעם- סיפורה של מארשה שטיינברג":

"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת
נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת"
(בראשית מב 21).


נולדתי בשנת 1936 בפולין, למשפחה מכובדת וכו' וכו'. אבל כל זה
הפסיק לשנות קרוב לשנת 1939. בשנים שבאו לאחר מכן, כבר לא
הייתה משמעות לממון שלך, או למקצוע שלך, או לגודל הדירה שלך,
ואפילו לא לכמות מעילי הפרווה שהחזקת בארון. הדבר החשוב היחיד
היה אילן היוחסין שלך, והאם מצאת מקום טוב מספיק להתחבא בו.
הרבה מוות אפף את העולם בתקופה ההיא, אבל גרוע מן המוות הפיזי
היה המוות המטאפורי של כל ערכינו ואמונותינו. קברנו עמוק
באדמה, יחד עם גופות מרוטשות של אחינו, את הבושה, את המסירות,
את החברות, את הנאמנות, את הכבוד העצמי, את הכבוד ההדדי...
כולם נשלחו את תהום הנשייה, ועליהם נערמו עוד ועוד שלדים
ערומים וחלולים.
לילה אחד, בשנת 1941, בהיותי בת 5, התעוררנו מרעשי המשאיות
הצבאיות שהיו פוקדות את רחובותינו דרך קבע. החיים בגטו הקשו
עלינו את מלאכת השינה, הצחנה, הקור, המוני האנשים איתם נאלצנו
לחלוק את מגורינו, הפחד המתמיד, רעש ההפצצות, בכיה של פעוטה...
אולם דווקא באותו הלילה הצלחנו להתמסר לזרועותיה המחבקות
והחמות של השינה. היה זה אך השקט שלפני הסערה.
התעוררנו מרעש המשאיות, קציני אס.אס התפרצו לדירתנו ופקדו
עלינו לצאת מיד ולהסתדר בשורות בחוץ. המילה "אקציה", שאז עוד
לא ידעתי את פירושה (מסתבר שאחרי הכל, גם בעולם הסוריאליסטי בו
חיינו באותה תקופה, אפילו אז נשתמרה התמימות הילדותית, שנובעת
מהפריבילגיה המוענקת לנו ע"י חוסר הידיעה), נשמעה רבות באותו
לילה מפי כל הדיירים. נעמדנו בחוץ, רועדים מקור, כשרק כותנות
לילה לגופותינו. הקצינים נבחו מילים שלא הבנתי, ורבקה, לשעבר
תופרת ידועה ברחובות וורשה, ולימים קבצנית מרוטה ברחובות הגטו,
עמדה ותירגמה.
נביחה, ואז- "הם אומרים לשמור על דממת מתים, ששום רעש לא
יישמע."
עוד נביחה, ואז- "הלילה יועלו על המשאיות כל הגברים ששמם
אברהם!" (צחוק פורץ בקרב הקצינים).
הם המשיכו נובחים, והיא המשיכה מתרגמת ברעד- "כל מי ששמו אברהם
יקח צעד קדימה מן השורה."
לא ניע ולא זיע.
הנביחות גברו, והיא- "כל מי ששמו אברהם יקח צעד אחד קדימה או
שיצורפו גם היצחקים לרשימה."
כמה גברים צעדו, ובעקבותיהם עוד כמה. הקצינים עברו בין
האברהמים וערכו מפקד, ואז נבחו משהו, ורבקה, בקול רועד,
הוסיפה- "חסר אברהם אחד".
כולנו ידענו על איזה אברהם מדובר. היה זה בנה הקטן של רבקה,
שנע בחוסר נוחות מאחורי גופו הרם של שולם.
נביחה חזקה נשמעה. "הם אומרים שאם האברהם האחרון לא יצעד קדימה
(עיניה התרוצצו לכל כיוון אפשרי, כדי שלא תסגיר במבטה את בנה
הקטן), הם יעברו אחד אחד ו..." היא צעקה בלחישה את המשפט
האחרון- "ויאתרו אותו בעצמם".
אף אחד לא זז.
הקצינים החלו לעבור בין השורות. "אתה אברהם?" שאלו את משה.
"לא." יריה פילחה את גולגלתו מאפס מרחק. "אתה אברהם?" המשיכו
ליהושוע. "לא", הוא יבב, וכדור ננעץ בכתפו. הוא זעק, נלפת
בחבלי המוות. "תצביע על אברהם או שלא אירה בך ואתן לך לגסוס
כאן!" צעק הקצין. יהושוע קלט את מבטה המתחנן של רבקה. ברגע של
גילוי תעוזה, בעודו מתפתל על השלג המשחיר מדמו, הוא נעץ שיניו
בקרסולו של הקצין, וזה, כמתוך אינסטינקט, ירה בראשו ושלא
במתכוון גאל אותו מיסוריו.
רבקה הייתה אהודה מאד בקרב תושבי הגטו. נזקפו לזכותה ימיה
הטובים יותר, בהם הייתה תופרת בגדי חג וחול לכל המבקש, גם לאלה
שלא היה להם במה לשלם. "שלמו לי בכך שאראה אתכם מחויכים גם
בימים הרעים ביותר", הייתה אומרת. אף אחד לא רצה להצביע על בנה
הקטן, שהיה קרוב לגילי. אברהם הקטן, אני, ואחי התאום מיכאל,
נולדנו באותו בית החולים, עשינו את צרכינו באותו הסיר, וגדלנו
כאילו היינו אחים. הבטתי בו, ומיד אימי הסיטה את ראשי בתנועת
יד מהירה, פן אסגיר את אברהם. אמי ורבקה היו חברות טובות, הכי
טובות, עוד משחר ילדותן נהגו לקלוע זו לזו צמות, להכין יחד
שעורי בית, ולשוחח על עניינים של מה בכך, שנראו אז ברומו של
עולם.
הקצין התקרב לכיוון אמי, כנראה שקלט את תנועת ידה המובהלת. אמי
הצמידה אותי אל רגלה. אני זוכרת שהרגשתי את הרעד ברגלה, הרגשתי
כיצד דמה קופא לשבריר שניה.
"תצביעי על אברהם", אמר הקצין והחדיר את קנה האקדח אל פי, "או
שאני יורה."
דמעות שמקורן בבראשית ואין להן סוף פרצו מעיניה של אמי, יבבה
חייתית הרעידה את הדממה אפופת המגור. הבגידה פערה לוע אימתנית
וגיחכה גיחוך מר לעבר חוסר האונים המשווע בנו.
"שקט!" הוא רקע במגפו. "תצביעי עליו או שתאבדי את הילדה!"
אמי הביטה אל רבקה. פניה היו כפניו של שא המועד לשחיטה. רבקה
ניענעה את ראשה מצד אל צד בדממה רועשת כ"כ שהדהדה באוזני
כולנו. 'אל תצביעי עליו', שמענו את מחשבותיה למרות שלא אמרה
דבר, 'אל תמסרי את התינוק שלי לשטן, בבקשה, בבקשה,
בבקשה.......!'
אמי עצמה את עיניה בחוזקה, ודמעותיה ניגרו מן החורים החלולים
שלא הביעו עוד דבר. ידה התרוממה בהיסוס והצביעה לכיוון הילד
שהחל מיבב, בקצה השמאלי של השורה.
"לא! לא! לאאאאאאאאא!!!!!!!!!" רבקה התפתלה על האדמה המושלגת,
כחיה שכרתו את רגליה, היא זעקה ויבבה, בעוד האברהמים הועלו על
המשאית. "רוצחת! רוצחת!" היא שעטה לכיוונה של אמי, ונורתה עוד
טרם הספיקה לעבור את גופתו המדממת של יהושוע.
אמי מעולם לא סלחה לעצמה. ברחובות הגטו הדעות היו חלוקות.
הרווקים והצעירים הביטו בה בסלידה, ואף הסיטו מבטיהם כשחלפה על
פניהם. אלה שהיו להם ילדים ניחמו אותה. "גם אנחנו היינו פועלים
כך, שרה'לה", היו מלטפים את שיערה המדובלל. אך אמי לא הצליחה
להשיב לה את שפיותה. היא הייתה ממררת בבכי לילות כימים,
וכשהיגרנו לניו יורק לאחר המלחמה, בשנת 1949, (הייתי אז בת
13), אמי נפטרה מהיגון הרב שאיכל את גופה מבפנים.

ג'ניפר-שולה הייתה נכדתה של מארשה. היא פתחה לי את הדלת בפעם
הראשונה שהגעתי לביתם, עם רשמקול ומחברת. היא הייתה עדינה
ושברירית, וריח נעים נדף מנשימתה. אחרי הראיון הראשון, הרגשתי
שליבי כבד עלי, ושולה הציעה שנלך לשתות קפה איפשהו. היא חייכה
אלי את החיוך המבין הנצחי שלה, וסיפרה לי על החיים לצד סבתה.
היא הבינה את הרגשתי יותר משאני עצמי הצלחתי להבין. היא הצליחה
להגיד את הדברים הנכונים, ובראיון השני היא כבר ישבה איתנו
בחדרון. אחרי הראיון השלישי החלטנו לעבור לגור יחד בדירה קטנה
קרוב לאוניברסיטה, 'כי זה יותר זול לשכור דירה בשניים'.
לקרוא למקום שגרנו בו "דירה" יהיה סוג של שקר. זה היה חדר קטן,
מרובע, עם טאפטים מכוערים ומתקלפים, מטבחון, שירותים, ומקלחון
חלוד. אבל זה היה החדר שלנו, וג'ניפר-שולה הצליחה להכניס בו
חיים.
אחרי שסיימתי את התואר ושולה התחילה את התואר השני (ככה זה
במקומות שלא משרתים בהם בצבא), כבר היה לנו מספיק כסף לעבור
לדירה אמיתית, כזו עם חדר שינה וסלון, מטבח שאפשר לבשל בו,
שירותים שאפשר למתוח בהם את הרגליים בזמן שמחרבנים, ומקלחת
שאפשר לזוז בה בזמן שמזדיינים.
ועדיין לא היו לי חברים.
ושולה המשיכה, אחרי ארבע שנים של היכרות, לחייך אלי את החיוך
המבין שלה, ולגרד לי במאחורה של האוזן כמו שרק היא יודעת שאני
אוהב, ולהכין לי שקשוקה כמו שרק היא יודעת להכין, ולמצוא לי
דוכן של פלאפל כמו שרק היא, עם החושים היהודיים שלה, יודעת.
"למה שלא ניסע לבקר בארץ?" אמרה שולה אחרי ארוחת ערב עם ההורים
שלי. "אני נורא רוצה להכיר את שאר המשפחה שלך, ולראות את
החברים שלך ו..."
"כן, שם היו לי חברים", עצמתי את עיני בכאב, תוהה וואט דה פאק
איז וורונג ווית' מי.
"אז בוא נעשה את זה, רוי!" זיק של התלהבות ניעור בעיניה
השובבות. "אני רוצה לראות את החיים שלך שם!"
המחשבה על להפגיש את שולה איתך, הצטיירה בדמיוני כמו התנגשות
של שתי משאיות. לא סתם התנגשות. התנגשות חזיתית. דמיינתי את
המבט הנבוך שלך, הקמל, ואת החיוך המבין של שולה. ואת הדם שזורם
אל לחיי וממלא אותן עצב אדום.
"אני חושב שנחכה עם זה קצת", נישקתי אותה חזק. ידעתי שיש אצלה
איזה שלב כזה בנשיקה שהיא שוכחת הכל ומתמסרת, ואז מסתכלת עליך
בחיוך שמבין הכל (מאיפה לעזאזל היא כ"כ חכמה?!) וגורמת לך
לשכוח את הכל יחד איתה.
ערב אחד, חזרתי מהעבודה, פתחתי בעצלות את תיבת הדואר, ועיני
כמו יצאו מחוריהן. מעטפה כסופה גדולה, כמו אלה שנהגנו אנו לקבל
כשהיינו ילדים, נחה בתיבה. הרמתי אותה בהיסוס ונכנסתי לדירתי.
מחשבות עליך, ועלינו, ועל פעם, הציפו את מוחי הלאה, נשכבתי על
הספה והבטתי במעטפה שנחה על השולחן. תהיתי כיצד את נראית כיום,
מה את עושה... כבר תקופה ארוכה שלא חשבתי עליך, והנה המעטפה
הזאת, עם בולים ישראלים גדולים, וניחוח של הארץ, הביטה בי מן
השולחן וקרצה אלי, כאילו אומרת, "הגיע הזמן, בוא אלי, אל
תחשוש..." קרעתי בהיסוס את נייר הדבק ומיששתי בקצות אצבעותיי
את תוכנה. קיוויתי להרגיש את מגעו של נייר צילום, קיוויתי
לגלות שם אותך, מחייכת אלי מבעד לתמונה מבריקה, על נוף הר
אביטל, או אולי מציצה מתוך הים האדום של אילת, עם ציוד צלילה
עליך. רציתי לחזות שוב ברעמת שיערך הבהירה ובעיניך הירוקות
הענקיות.
שלפתי את תוכן המעטפה, ולבי נשמט מתוכי, ונפל, ונפל, ונפל,
והמשיך נופל אל תוך תהום עמוקה שאין לה סוף.

"ב"ה

כל בית ישראל מיחאו כפיים, ליבשו את חליפותכם הטובות,
ובואו לחגוג עם נורית בת שמעון ודליה, ונמרוד בן ישעיה ורבקה
את יום נישואיהם!..."

סגרתי את ההזמנה. יותר מזה לא הייתי צריך לקרוא. ב"ה?! כל בית
ישראל?! בן ישעיה ורבקה?!
נישואיהם?!?!?!?!?!

באותו הלילה לא היה מנוח לשום שריר, רקמה או תא בגופי. הכל היה
קפוץ, מתוח, עומד על המשמר. ג'ניפר-שולה עיסתה את כתפיי, אך
רטנתי שאני עייף. היא חייכה את החיוך המבין שלה, ופתאום כ"כ
כעסתי עליה, ועל ההבנה התמידית שלה, ועל האהבה האינסופית שלה.
אין לך אופי? רציתי לצעוק עליה. לא רציתי שתבין אותי, רציתי
שתעזוב אותי לנפשי, רציתי לסתור לה. במקום זה תפסתי אותה
בחוזקה, והתחלנו להתעלס, חזק, מהר, כאילו שעם הפורקן ייגמר
הסיוט הזה. רציתי להכאיב לה, לא הבטתי לה בעיניים, ולא נישקתי
אותה. עשיתי את זה בצורה מכאנית ופוגעת, והסטתי את אפי מריח
הבננה שבקע מגניחותיה. כשגמרתי, לא הרגשתי הקלה. רק כעס ושנאה.
עד שהסתכלתי על פניה לראשונה מאז תחילת המשגל. וראיתי שהיא
דומעת. זו הייתה דמעה קטנה, כמעט בלתי נראית, ויכלתי להישבע
שאם אלקק אותה, יהיה לה טעם של בננה. וג'ניפר רק חייכה אלי את
החיוך המבין שלה, אלא שהפעם היה בו גם עצב, סוג של השלמה.
סובבתי את גבי ונרדמתי.

פרק בעבודתי "מוחות של פעם- סיפורה של מארשה שטיינברג":

כשחיינו בפולין, לפני שהחל הסיוט הגדול, וכל מי שדם יהודי
מזוהם זורם בעורקיו הטפיליים נושל מכל נכסיו, היה ברשותנו בית,
ולבית הייתה גינה. ובגינה היה הכל- עצים, ושיחים, ואדמה לחה,
ואפילו שולחן עץ קטן עם 4 כיסאות מסביבו, ורק דבר אחד חסר היה
לגינה הזו כדי לקבל את תואר "פינת גן עדן" הנכסף. כלב. לא
הועילו תחנוני ויבבותיי, לא הועילו שביתות הרעב של מיכאל, אמא
לא היתה מוכנה לשמוע על כלב. נזיפות עתידיות על כך שהחיה טרופת
הדעת תחפור בגרניום העדין, או תאכל את שורשי העץ ("והלא גם הוא
יצור חיי, מישינקה", היתה אומרת לאחי, "לא תחוס עליו?", ודמעות
של עצב ורחמים זלגו מעיניו הגדולות), הדהדו בראשינו יומם וליל.
לבסוף מאס אבא בטרוניות ילדיו, והוא החליט לעשות מעשה, ומצא
פתרון יצירתי לחסך בחיית מחמד ממנו סבלו ילדיו המסכנים (הוא לא
רצה לקחת אשמה על ילדות עשוקה שכזו). יום אחד העירו אותנו אבא
ואמא, ובידיו הנרגשות של אבא- אפרוח. יצור קטן, כמו גוש צמר
גפן צהבהב, מצפצף ומניע את כנפיו הפלומתיות. היינו אז כבני
ארבע, מעולם לא נגענו באפרוח לפני כן. אני זוכרת את החרדה
העמוקה, את תחושת האחריות והגאווה שהרגשתי כשהונח היצור הקטן
בכפות ידי המיוזעות מהתרגשות. הנה, חיים קטנים מוטלים כאן, בין
אצבעותיי, ואני אחראית עליהם.
אמא ציינה בגאווה את היתרונות שיש לתרנגול על פני כלב, כמו
אכילת מזיקים שונים ומשונים, ואם זו תהיה תרנגולת, מה טוב,
ביצים טריות יחכו לנו על הצלחת מדי בוקר. אך אני ומיכאל לא
שמענו מילה מדבריה, היינו עסוקים בלבחון את איבריו של ידידנו
החדש.
גידלנו את קורצ'קה (תרנגולת ברוסית) שלנו באהבה ובמסירות,
ולהורים הונח קצת משפסקו בכיות התחנונים לחיית מחמד; אולם
האופוריה לא נמשכה זמן רב. עד מהרה הסתבר שקורצ'קה היא בכלל
פיטושוק (תרנגול), ושיש לו תכונה סוציומטית במיוחד- להתחיל
לפצוח בשירה מרנינה בארבע לפנות בוקר, בכל יום, ללא הבדלי שבת
וחול, וללפות במקורו את אצבעותנו הקטנטנות.
אני ומיכאל קלטנו את זעמם של ההורים, ושעות על גבי שעות היינו
יושבים עם פיטושוק ומסבירים לו שאין זה יאה להעיר את כל דיירי
הבית בשעות לא שעות שכאלה, ואין זה צנוע לזמר כך מתחת
לחלונותיהן של עלמות החן. אולם פיטושוק סירב להפנים את המסר,
ורק הודה לנו בנשיכות חודרניות.
ערב אחד, בעוד אמי חובשת את אצבעי המדממת, היא הכריזה שנמאס לה
מהשכוי היהיר הזה, ושבדעתה לשים לכך קץ. היינו עוד צעירים מדי,
ולא הבנו את תכנוניה הזדוניים. והנה למחרת, לא מצאנו את
פיטושוק בלול המאולתר שבנה לו אבא בזמנו. ההורים סירבו להשיב
לשאלותנו, והסתגרו במטבח, מתירים לנו את החופש משך כל אותו
היום. לקראת רדת החמה ישבנו לארוחת ערב בגינה הקטנה שלנו,
ובצלחותנו הונחו כרעי תרנגולת, וחזה, וגם כנף. "רק תבחרו, היום
זהו שולחן חג!" הכריזה אמא בגאווה.
אני לא הייתי אז חדת אבחנה, אולם מיכאל פרץ בבכי משווע. הוא
סירב לאכול את ידידו הטוב, ולא עזרו הפצרותיהם של ההורים
ההמומים מפיקחותו של בנם הקטן. גם אני הכרזתי, בפעם המי יודע
כמה בחיי הקצרצרים, על שביתת רעב, ולא סלחתי להורי עד יום מותם
על הבגידה המבישה. כשבגרתי וצפיתי במעשי הנאצים, הייתי משליכה
בפניהם את הרצח המזעזע שביצעו בפיטושוק, ומשווה אותם לקצינים
השורפים את אחינו בכבשנים, השוואה שעלתה לי בסטירת הלחי החזקה
ביותר שחטפתי בימי חיי.
באותו יום בו נטבח פיטושוק, נטבחה גם תמימותי ואמוני העיוור
בהורי ובטוהר וצדק מעשיהם, הכרה שלרוב מגיעה עם תחילת גיל
ההתבגרות. הורי לא היו עוד עבורי דמויות עליהן יש לסמוך
בעיניים עצומות ולסגוד לכל הברה היוצאת מפיותיהם. הורי הפכו
עבורי ליצורים בשר ודם, בהם טמון גרעין של רוע ואכזריות. ראיתי
שהם מסוגלים להרע, ולא יכלתי עוד ללכת שבי אחריהם. הספק הוטל.
לנצח.

כמו הסכם בלתי כתוב, מילה לא נאמרה על ליל האתמול משך כל היום
למחרת. ג'ניפר-שולה בישלה את השקשוקה שלה, ישבנו מול המרקע
ואכלנו בשתיקה. חיוך עצוב היה פרוש על שפתיה. רחמי נכמרו אל
היצור הקטן והשברירי, וחיבקתי אותה חזק, אך הרגשתי שככל
שחיבוקי מתחזק, וככל שגופה מרפה בתוך זרועותיי, כך קשה לי יותר
להמשיך לחבק. אז הרפיתי.
"יו נואו איי לוב יו, רוי", היא ליטפה את כתפי.
"איי נואו."
איך יש לנשים חוש כזה, הן ישר יודעות, לא עובר שבריר שניה והן
יודעות שמשהו לא בסדר, עוד לפני שאתה בכלל מבין. הבטתי בה. היא
הייתה כ"כ יפה, וקטנה, ועדינה. והיא הייתה החברה שלי. ה- חברה
שלי, בהא הידיעה. ויכולתי לשייך את זה לעובדה שגם אחרי 13 שנה
בניו יורק עדיין לא היה לי מישהו אחד שיכלתי לקרוא לו חבר,
והיא אהבה אותי אהבת נפש. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה. שולה
הצליחה לגעת במקום העמוק הזה, בעצב החשוף הזה, כבר בפגישתנו
הראשונה. מעולם לא היה לנו סמול טוק. היא הכירה אותי מן הפנים
החוצה.
וכאילו קלטה בחושיה על מה אני חושב, היא התיישבה מולי על
הרצפה, ושאלה: "מה כואב?"
הרגשתי שהאויר ששחררתי מראותיי באותו רגע יכול להעיף אותה דרך
החלון עד לפיפת' אווניו. ומשלא הגיעה תשובתי, היא הוסיפה:
"תזכור, רוי, שהחלק הכי חשוך ביממה הוא השניה לפני שעולה
האור", משפט שהזכיר לי את משפטו של שלום חנוך בשיר "נגד הרוח"-
' תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'.

אצבעותיי רעדו כשחייגתי את מספר הטלפון. הזוי, אבל אחרי 13 שנה
אני עדיין זוכר אותו בע"פ, למרות שלא חייגתי אותו אפילו פעם
אחת ב-13 השנים האחרונות.
עם כל טווו של צליל החיוג, הרגשתי שאני מתקרב להתקף לב.
"הלו?" שמעתי את קולך אחרי 5 טווו, כשעמוק בתוך תוכי כבר שמחתי
שאת לא עונה ורציתי לנתק.
"הלו? מי שם?"
קולך נשמע סמכותי ורשמי, כלום מהשובבות של פעם לא נותר.
"אממ.. נורית?"
"כן?"
"נורית, זה..."
"רועי?"
שנים שלא ביטאו את שמי כפי שהוא באמת.
"אהה.. כן.. כן... זה אני... כלומר, זה רועי... זה רועי!"
"הבנתי את זה", קולך לא נשמע מופתע או נרגש. "מה שלומך,
רועי?"
('תגידי את זה עוד פעם, רק עוד פעם אחת, תבטאי את זה, רועי...
רועי... דמיינתי את מתאר שפתייה הוגות את שמי')
"מה שלומך?" התעשתתי.
"טוב, ברוך השם, מה שלומך?"
"שנים ש..."
"כן, אני יודעת..."
ואז זה נשבר. הקול הרובוטי נקטע, ושמעתי אותך בוכה. כמו פעם,
שהיית בוכה לי בווקי טוקי באמצע הלילה, כשהיינו ילדים.
"נורית, אני..."
"אני מצטערת", קינחת את אפך. "לא התכוונתי, זה פשוט..."
"אני יודע..."
"אני יודעת..."
"קיבלתי את ההזמנה..."
"כן, דברים השתנו."
"אני מתאר לעצמי."
"אז אתה תבוא?"
"נורית, אני רוצה שנדבר."
"דברים השתנו", המשכת לחזור על זה כאילו היתה זו מנטרה. "הכל
השתנה."
"אני יודע, אבל בכל זאת..."
"אז תבוא?"
"נורית..."
"אני צריכה לסיים, מחכים לי לארוחה."
"רגע, נור..."
טווו... טווו... טווו....

החיים הם בדיחה לא מצחיקה. בדיחת קרש. כשאתה חושב שהנה, סוף
סוף הגעת לשם, למקום הזה שמדברים עליו, ואפילו טוב לך שם, עם
האישה והדירה והמקצוע והשקשוקה לארוחת בוקר, בדיוק אז משהו
מרעיד את עולמך, ואי אפשר לברוח מזה. אי אפשר לברוח מהעבר. זה
העונש על התחמקות מהעבר, ומעצמך. אתה תמיד תמצא את עצמך, תמיד
תצליח לצוד את עצמך ברגע הכי לא מתאים, ולטלטל את כל עולמך
אפיים ארצה. וכלום לא יישאר. לנשיקות כבר לא יהיה טעם של בננה.
ולשקשוקה כבר לא יהיה טעם של אהבה. ולחיים כבר לא יהיה טעם של
המשכיות.
והיא סבלה. ידעתי שג'ניפר-שולה סובלת מכל דקת נוכחות לידי.
וכמו מאזוכיסטית טובה היא נשארה לידי, וככל שדחיתי אותה יותר
כך היא אהבה אותי יותר, ליטפה, ופינקה, ונישקה, ובישלה, וחייכה
חיוכים מבינים ומעצבנים. היא הייתה כמו כלבלב שבועטים בו והוא
חוזר, ובטוח שאם יתחכך מספיק חזק ברגלך, אתה תלטף אותו. לא
יכלתי לראות אותה סובלת.
"אני צריך לטוס לישראל לכמה זמן", אמרתי לה לילה אחד.
"לישראל?"
"כן, לחתונה של חברה", ביטאתי את המילה 'חברה' באופן האפלטוני
ביותר שיכלתי.
"רוי, אני לא בטוחה שאני יכולה לצאת לחופש כרגע, כי..."
"את לא צריכה", מיהרתי, וראיתי את מבטה נכבה. "זה פשוט... זה
מורכב."
"אבל אמרת שזה פשוט."
"זה מורכב."
"אבל אמרת ש..."
"מה לא ברור?!" תפסתי אותה בכתפיה וניערתי וניערתי עד שהרגשתי
את גופה השברירי מתמסר ומפסיק להתנגד. "אני נוסע לבד! אני צריך
לנסוע לבד לאיזו תקופה, את מבינה?!"
"אני מבינה. הכל." היא העיפה את ידי מכתפיה, שהאדימה מלפיתתי,
ולא חייכה את החיוך המבין שלה, אבל ידעתי שהיא מבינה.
"לא, חכי, את לא מבינה", הלכתי אחריה לסלון. "אני.."
"צריך זמן לחשוב." היא השלימה את המשפט שלי. "תיסע."
"מה?"
"תיסע, רוי. תיסע, תחשוב, ואז תחזור לפה ותגיד לי מה חשבת."
"את רצינית?"
"מה רצית, שאני אפול על ברכיי ואתפוס אותך בג'ינס ואתחנן
שתישאר? אני לא יכולה יותר לחיות בגיהנום הזה, אתה מבין? איי
וונט יו אאוט אוף היר."
הבטתי בה. אח"כ פניתי לחדר. הרגשתי כאילו שבועות שהיא התכוננה
לשיחה הזו, כאילו הרגישה שזה הולך להגיע. שלפתי את המזוודה מעל
הארון (תמיד היא הייתה אומרת לי, 'תיפטר מהמזוודה המכוערת הזו,
כשנצטרך נקנה חדשה', אבל משום מה, כאילו איזה חוש בי ידע,
סירבתי להרפות, ובסוף הסכמנו שהיא תהיה מעל הארון, שם לא יראו
אותה, 'ביקאוז איטס אימברסינג').
"אגב", נרעדתי למשמע קולה מאחורי, "שלא תחשוב שאני אשב פה
ואחכה לך, רוי, אז אחרי שתשכב עם הבחורה הזו שמחכה לך בארץ,
אפטר יו גט איט אאוט אוף יור סיסטם, תחשוב טוב טוב אם שווה לך
לחזור לפה, כי אולי לא יהיה לאן." ואז טריקת דלת. ושקט.

אני זוכר שכשהייתי צעיר יותר, בתקופת הצבא, נכנעתי ערב שישי
אחד ונתתי לחברי הבדיוניים המגדוד לסחוב אותי לאיזה מועדון חדש
שנפתח. סופי השבוע היו הכי בודדים בשבילי, הייתי על תקן חייל
בודד וגרתי בדירונת פצפונת שהייתה סוגרת עלי את ארבעת הקירות
שלה בכל פעם שהייתי נכנס אליה. אז באחד מימי השישי אמרתי
לעצמי, למה לא, והלכתי איתם.
אני זוכר את תחושת הגועל שתקפה אותי כבר בכניסה- המון בחורות
שלא הייתי בטוח בכלל שהן חוקיות, בחצאיות קצרצרות ומגפיים
גבוהים, חולצות שלא משאירות הרבה מקום לפנטזיה, תסרוקות נפוחות
ואיפור אקסטרווגנטי, מפזזות בצעדי ריקוד לאורך התור הארוך
שהשתרך, שולחות מבטי זילות שאמורים לפתות, מעפעפות בעיניים
ריקניות ומאופרות, ובטוחות שהן בפסגת העולם ושזו פסגת השאיפות
שלהן.
כשנכנסנו פנימה המצב רק הדרדר. אנשים נמרחים אחד על השני, עשן
כבר אופף כל צעד שלך, וזילות, כ"כ הרבה זילות, וחוסר משמעות,
ופיזיות מיותרת, ואלכוהול... אני העדפתי להישאר במגדל השן שלי,
נשענתי על הקיר, וצפיתי בכל אותם אנשים שניסו, כל אחד בדרכו
מעוררת הרחמים, להיות מיוחד, מקורי, מפתה, מצחיק... אלה שרקדו
נורא, וידעו את זה, הקצינו בכוונה תחילה את תנועות הריקוד
המוזרות עד כדי גיחוך. הבחורות התחכחו זו בזו, נמרחו זו על זו,
והרגשתי לרגעים כאילו אני באיזה מועדון גייז. זו הייתה הדרך
הכי מביכה שלהן לפתות את הבחורים לגשת אליהן. ואז, כשמישהו סוף
סוף ניגש, הן עיפעפו בחוזקה, קישקשו משהו, הסתובבו והלכו.
התחושה הזו, של העליונות המוסרית, של ה'אני טוב יותר מהם, זה
בטוח', חילחלה אלי גם באותו יום, כשהלכתי ברחוב שלנו עם
מזוודה, וניסיתי לתפוס מונית. יצאניות עמדו על הכביש פה ושם,
מכוניות עצרו להן פה ושם. מאידך, אנשי עסקים עסוקים, ונשים
בחליפות גבריות ספק הלכו ספק רצו, אחוזים בטלפונים הסלולריים
שלהם כבקרש הצלה שמונע מהם להעיף מבט לרחוב העצוב-שוקק הזה שהם
הולכים בו. הכל נראה סתמי כ"כ, ופתאום תקף אותי חשק עז לחזור
לג'ניפר-שולה, להכניס אותה למזוודה, ולנסוע איתה לאיזו עיירה
מרוחקת, מרוחקת מכל הבכאילו הזה, מכל העמדת הפנים הזו, ולהקים
איתה שם בית, אמיתי, אחד עם כיסויי ספה בצבע קרם וגדר לבנה
וכלב, ואולי גם ילד, או ילדה...
אבל אז עצרה לי מונית, והחשק הזה התחלף בעייפות, עייפות עצובה
כזו, שאתה יודע שלא משנה כמה תישן, אתה עדיין לא תרצה לקום כי
אין לך סיבה אמיתית לעשות את זה.
התעוררתי בשדה התעופה. ביצעתי את כל הפעולות באופן רובוטי,
ניסיתי להימנע מלחשוב, אבל שוב ושוב עלתה בעיני רוחי התמונה של
נורית, בקיץ האחרון שלנו יחד, מכוסה עלים צהובים. תמונת הפנים
המנומשות שלה, העיניים הצוחקות, הרעמה הבהירה, וענן התמימות
שעטף את כל אותה התקופה.
שעות ארוכות ארוכות של טיסה. ונסיעה במונית ליישוב שלנו.
הנסיעה שהרגישה לי הכי טבעית בעולם, אחרי יותר מ-13 שנה
שנמנעתי מהמקום הזה, בו נולדתי וגדלתי. הרגליים הובילו אותי על
דעת עצמן, העיניים היו כמעט עצומות, אך הגוף שעט לעבר הבית
שלה, כספינה המפליגה בלב ים ומצליחה, כבדרך קסם, להגיע לחוף
מבטחים.
דפיקה בדלת.
עשרים דפיקות בלב.
ועוד דפיקה בדלת.
אני מרגיש את הדופק עולה בעודי שומע צעדים קלילים כשל איילה
מתקרבים. הצעדים לא השתנו. אני מדמיין את הגוף, שכן התשנה.
הדלת נפתחת וריח חזק של בית חודר לנחיריי, ולרגע אני מט
להתעלף.
"רועי", היא ביטאה את שמי בלי שום סימן קריאה או שאלה או
התפעלות. הבטתי בה, מוקסם ונדהם. גופה השתנה, אין ספק, ניצב
מולי גוף של אישה. אך פניה, החיוך השובב, הלחיים המנומשות,
העיניים המרצדות, הכל היה שם, כאילו לא חלף יותר מעשור.
הושטתי את זרועותיי לחבקה, אך היא נרתעה אחורנית. "תיכנס, אני
פשוט שומרת נגיעה", היא החוותה בידה לעבר הסלון, כאילו אני
איזה אורח. הבטתי בה. חצאית סגולה ארוכה כיסתה את פלג גופה
התחתון, וחולצה מכופתרת בצבע מת הצפינה את שדיה וכיסתה את פלג
גופה העליון עד צווארה. שיערה הפרוע דאז היה מסורק בקפידה, עם
שביל צד יומרני שהביט בי במבט מתריס.
"אמרתי לך שדברים השתנו", היא חייכה חיוך מתנצל, ועלה במוחי
בווליום חזק עד כאב שירו של מתי כספי "היא חזרה בתשובה"-
"מבטה אור וחן, לא עוד זיק וברקים, נאלמה לשונה שידעה תפנוקים,
ושפתייה רכות, ונעות בתפילה, מתחשק לי לבכות בשבילי,
בשבילה..."
"כ"כ הרבה שנים", היא הגישה לי כוס קפה. "כ"כ הרבה שנים לא
הרמת טלפון, אפילו כשריקרדו..."
"אני יודע", הבטתי בבית, אותו בית בו בילינו יחד מחצית משעות
הערות שלנו בילדותנו, ומשהו בו נראה לי ביתי, ומשהו בו נראה לי
זר עד להחריד...
רציתי לחבק אותה, לא מחרמנות, אלה מגעגוע, געגוע טהור, ואושר
טהור בעקבות המפגש שלנו, ופתאום נגלתה לעיני החשיבות של המגע,
ונזכרתי בניסוי המפורסם שעשו על קופיפים קטנים, שהרחיקו אותם
מאמם ושמו בכלוב, בו היו שתי "אמהות" שבנו הנסיינים- האמא
הראשונה הייתה עשויה מתכת, והיה לה אוכל, והשניה מצמר גפן,
אולם ללא מזון. והקופיפים בחרו באמא העשויה צמר גפן, ניסוי
שהוכיח לעולם את חשיבותו של מגע, ורוך. רציתי ללטף את בהרת
השמש על לחייה. רציתי להעביר יד בשיערה המסורק ולפרוע אותו.
רציתי להביע משהו לא במילים, כי מילים היו קשות לי מאז
ומתמיד.
אבל היא ישבה על הספה, מסוייגת, מכונסת בתוך עצמה, ולא נראה
היה שגופה משתוקק אלי, או לכל אחד אחר. לא כך תיארתי את המפגש
שלנו. לא תיארתי לעצמי שיתנהל בכזו ענייניות.
"אז מה שלומך?" עיניה הכבויות קרנו אלי לרגע.
"טוב, מצויין..." הבעת פני שיקרה ללא בושה.
"אז הגשמת את החלום של שנינו", היא מזגה קפה מהביל לספלים
שעמדו מולנו.
"כן, הסתיו הניו יורקי..."
חיוך של כיסופים למשהו רחוק ונשכח נמתח על פניה, ובזויות עיניה
קמטי צחוק קטנטנים וחינניים נגלו אלי מבין הנמשים.
שתיקה רועמת הדהדה ברחבי החדר הקטן. כל הציפייה הזו, כל
המשפטים שרקמתי ושיחזרתי במוחי במהלך הטיסה, כל הסיטואציות
שדימיינתי לי, התפוגגו עם אדי הקפה אל תוך חלל החדר, שלמרות
מזג האויר החמים, העביר תחושה של צינה. העפתי מבט סביבי. הדירה
לא השתנתה הרבה. אותם רהיטים, אותן תמונות, הנה, אפילו התמונה
שלי ושלה מיום ההולדת שלי בגיל 5 עודנה תלויה על הקיר בשארית
כוחותיה, ושני פרצופים תמימים מביטים אלי משם, פני קונדסיות
באופן מעורר התפעלות, ידי מאוגרפות בחוזקה, אפי שזוף ומקומט;
פניה, מנומשות, כאילו השמש התעטשה והמוני רסיסים של חום ניתזו
על לחייה, אפה ומצחה, עיניה שוחקות כ"כ חזק עד כי לרגע נדמה
שאפשר עוד לשמוע את הצחוק המהדהד. אני נדהם לגלות כמה מעט
השתנה בשנים הרבות שלא ביקרתי כאן. העדות היחידה לחיים החדשים
הרוחשים תחת פני השטח נמצאת בפינת המזנון, דחוקה קרוב קרוב
לקיר, כאילו במטרה שאף אחד לא יבחין. מפת שבת לבנה מבהיקה,
וזוג פמוטים כסופים נחים עליה, מותשים.

"בכל אופן, הקדמת, החתונה עוד שבוע..." היא קטעה את בהייתי.
"אז זהו, ש..." כחכחתי בגרוני. "אנחנו צריכים לדבר על כל
העניין הזה... את רוצה להסביר לי?"
עיניה הבהירות כהו לפתע, והיא התכנסה בתוך עצמה. "תראה", היא
אמרה, "דברים השתנו מאז ש.."
"מאז שמה?"
"מאז שיצאתי על נפשי מהצבא."
שתיקה השתררה ביננו. רציתי לספר לה שגם אני הייתי בצבא, ושאני
יודע ומכיר את רגעי המשבר, אבל לא יכלתי. ידעתי שאם היא תגלה
שהייתי 3 שנים במרחק נסיעה ממנה, שיכלתי להציל אותה ושתקתי...
"הייתי מש"קית ת"ש בגדוד נח"ל", היא קטעה את ההתלבטות שלי,
"והשירות היה... איך לומר... די מעפן", ראיתי את מבטה הנבוך,
וידעתי שהיא כבר לא רגילה להשתמש בביטויים חילוניים. "כלומר,
זה גרם לי לראות את הפנים האמיתיות של החברה שלנו, ואת האטימות
של הצבא, והבירוקרטיה... אני יודעת שזה נשמע כמו גחמות של
ילדה", היא אמרה, ונורא רציתי לומר לה שזה לא, ושגם אני סבלתי
וסובל מהעוולות שהעולם גורם לנתיניו, אבל לא אמרתי. "אבל...
באיזשהו מקום זה שרט ושרט ושרט, והפצע דימם ודימם, עד שיום אחד
החלטתי שדי, שאני לא יכולה יותר. ויצאתי. אתה יודע כמה קשה היה
לקבל החלטה כזו, במיוחד שאצלנו ביישוב יש כזו פטריוטיות והכל,
אבל... לא נעים לומר, אבל פשוט לא היה לי אכפת. אז במקום השנה
השנייה, התנדבתי לשירות לאומי, ופגשתי חברה אחרת לגמרי, חברה
שנראתה לי... אני לא אומר נאורה יותר, אבל... ערכית יותר? זה
הביטוי שאני מחפשת? וזהו, לאט לאט גם אני עברתי לצד ההוא, לא
באיזו קיצוניות מטורפת או משהו, התחלתי לשמור שבת, ולשמור
כשרות, וזה קשה פה, במקום הכ"כ חילוני הזה, אבל לא רציתי
לעזוב. ודרך חברות משותפות הכרתי את נמרוד."
היא ביטאה את השם שלו כמו שאני הייתי מבטא את השם של
ג'ניפר-שולה. בערגה.
"זה הדבר הנכון, רועי. באמת, אני מרגישה טוב, ואני מאושרת,
ואני אשמח אם תוכל לחלוק את האושר שלי. איתי. אתה חושב שזה
אפשרי?"
רציתי למות. רציתי לנשק אותה. רציתי להתייפח. רציתי לספר לה
איך כל הדרך דימיינתי את רגע המפגש, איך היא תפתח את הדלת,
וניפול זה לזרועות זו, ונבכה, ונצחק, ולא נפצה פה, רק כדי
להתנשק, ואז היא תמשוך אותי לחדר השינה ותכיר לי את הנשיות
שלה, ואח"כ נתבונן זה בזו וניזכר בקיץ האחרון, הצהוב, ורק אז,
אחרי שכל האמוציות ישפריצו מתוכנו החוצה, רק אז נדבר, ואני
אשכנע אותה שזה שטויות להתחתן עכשיו, והיא תגיד לי שאני בטח
צוחק אם אני חושב שאחרי מה שהרגשנו הרגע היא מתכוונת להוציא את
החתונה לפועל, ושוב נתנשק, ושוב נשכב, ואח"כ נתמודד עם שאר
העולם.
במקום זה סיננתי "כן" יבש ויצאתי מהבית.

בימים שבאו אח"כ השתדלתי בכל כוחי להימנע ממפגש איתה. גרתי אצל
סבתי, שעברה לבית שהשארנו אחרינו, יחד עם צ'יה-לינג, המטפלת
הסינית שלה. מעט החברים שנשארו כאן ניסו ליצור קשר, אבל המשכתי
להתחמק בשיטתיות. מוזר, בטיסה, בדרך לכאן, רציתי נורא לפגוש את
כולם. בלי שום סיבה נראית לעין, הייתי משוכנע שמה שעובר על
נורית הוא לא יותר מטירוף זמני, ושברגע שהיא תראה אותי היא
תבין שנועדנו זה ולזו ותבטל את החתונה, ואני אשאר פה, איתה. אז
חיכיתי לפגוש גם את החברים. משום מה לא העליתי על דעתי שהיא
רוצה להתחתן, ושאני סתם עוד אורח בחתונה. כשהבנה זו חילחלה
למוחי, שוב לא רציתי שום קשר לאף אחד, כדי שלא יהיה שום דבר
שיחזיק אותי כאן.
כבר למחרת התקשרתי לסוכנות הנסיעות והקדמתי את הכרטיס בשבוע.
לא הייתה לי כל כוונה להישאר לחתונה. כשנורית שמעה על כך (מובן
שתירצתי את העניין בפגישת עסקים נורא נורא דחופה וחשובה שלא
סובלת דיחוי, שצצה לי פתאום), היא מיהרה לארגן מפגש חברים.
"אתה לא יכול לעזוב בלי לפגוש את החברה'", היא אמרה לי יום
אחד, כשבאה לבקר בהפתעה, לבושה חולצה לבנה קלילה, מכנס רחב
ועליו חצאית. אז באותו הערב קבענו להיפגש בפאב בקיבוץ ליד. אני
נסעתי עם נורית. היא נהגה. זה היה מוזר, הדתיות החדשה שלה לא
התחברה לי עם הדמות הכללית שלה, בחורה מנומשת, צחקנית, שנוהגת
כמו גבר גבר, ומשתמשת בביטויים שאני משתמש בהם.
פיללתי שהנסיעה לא תיגמר. ביקשתי שוב ושוב שיקרה משהו, איזה
תקר בגלגל או שביתת מנוע. שניתקע לבד לכמה שעות, ואז, כך
הבטחתי לאלוהים ולעצמי, אני אשכנע אותה לרדת מזה.
ידיה העדינות אחזו בהגה בבטחון, רעמת שיערה הבהירה נפרעת מהרוח
שחודרת דרך הסדק הצר שפתחתי בחלון. עורה המנומש זוהר לאור
הפנסים.
'מעניין מה שולה עושה עכשיו', הבזיקה מחשבה במוחי, ומיהרתי
לסלקה ע"י פתיחת החלון. הנסיעה עברה עלינו בעיקר בשתיקה.
מעניין, חשבתי, אולי ככל שאתה יותר מתגעגע למישהו ומשתוקק לדבר
איתו ולספר לו על כל מה שעבר עליך בזמן שלא נפגשתם, כך קשה לך
יותר לעשות את כל מה שתיכננת ברגע המפגש עצמו. אתה מרגיש פתאום
עד כמה מילים הן בזבוז של אויר, ומבין שהרבה יותר חשוב
להתבונן, ולזכור כמה שיותר. לזכור את התנועות הקטנות שמאפיינות
את האדם, לזכור את המבט בעיניו כשהוא צוחק, לעומת המבט שלו
כשהוא רציני, לזכור איפה נוספו קמטים ונמשים חדשים, באילו
איזורים השיער התבהר בהשוואה למה שזכרת, לזכור את הריח הבוקע
מהעור שקרוב כ"כ, ועוד רגע כבר לא יהיה...

שלוש שנים הצלחתי להימנע מכל מי שמכיר אותי, או עלול להכיר
אותי, או עלול להכיר מישהו שפעם הכיר אותי. אבל שכחתי זן אחד
חשוב שלא נמנעתי ממנו- מישהו שמכיר מישהו שעלול להכיר אותי
בעתיד. מרגע שנכנסנו לפאב הרגשה מוזרה תקפה אותי. כאילו כבר
הייתי פה, למרות שמעולם לא הייתי. האהילים הסיניים מעל כל
שולחן, התמונות של הדאלי לאמה על חמור, הקירות הירוקים עם
הכיתובים האדומים של פתגמים סיניים עתיקים... לא ראיתי את כל
זה פעם? התיישבנו ליד השולחן. אחרי החיבוקים עם החברים של פעם,
ולחיצות ידיים עם החברים החדשים שלהם, התיישבנו, וההרגשה הזו
לא עזבה אותי. כאילו כבר ראיתי את המקום הזה. ואז, כשנשמעה
השאגה המוכרת, קלטתי את זה: ראיתי את זה! ודאי שראיתי את זה!
בעיני רוחי! ראיתי את זה כבר פעם בעיני רוחי, כי שימי, זה שישן
מיטה לידי באוהל בטירונות, הצליח לתאר את המקום טוב כ"כ שממש
ראיתי כל פרט ופרט! ועכשיו הוא ישב מולי, חבר של חבר, ושאג
בקולו המוכר לי כ"כ: "בנאדם!!! כמה זמן!!!"
בחילה תקפה אותי. הרגשתי כאילו האדמה פוערת את לועה האכזרי,
הקרקע נשמטת תחת רגלי, וכל שאר התיאורים הפיוטיים המוכרים. אני
משקר. האמת שהרגשתי שהדם מתרוקן מגופי במהירות מסחררת, וכל מה
שנשאר הוא שלד קמל ומתפרק.
התמונה הבאה שאני זוכר היא כוכבים זוהרים בחושך. פקחתי את עיני
וראיתי אותם, זולים ובוהקים. שכבתי בחדר הילדות שלי, על המיטה
שפעם הייתה שלי, ואחרי כל השנים שחלפו, עדיין עומדת איתנה על
הקרקע, בניגוד אלי. שוב התעלפתי. לא ברור היה לי מי הביא אותי
לפה, והאם הסוד שלי נחשף, אבל זה גם לא עניין אותי. רציתי
לחזור לאמת היחידה שהכרתי. לג'ניפר-שולה שטיינברג. לדירה
האמיתית שלנו, לאהבה האמיתית, לביטחון, לחיוך שתמיד מבין, גם
כשאתה בעצמך לא מבין.
הרגשתי כאילו כל הבחילה הזו, וההקאה שכנראה ליוותה אותה, אם
לשפוט על פי הריח החמוץ שעמד בחדר, לא התרחשו יש מאין. הרגשתי
כאילו לכל העלילה ההזויה שנקלעתי אליה הייתה סיבה אחת הגיונית.
לסגור את המעגל. לחזור לחדר בו הכל התחיל, לחשוף את הכפילות
שבי. ולהיזכר במי שמחכה לי בבית, אחרי שפגעתי בה ללא סיבה, אך
בעצם הייתה לכך סיבה, ו...
סחרחורת תקפה אותי בעודי סובב במעגלי הסיבתיות של חיי, ושינה
מתוקה כשל תינוק נחה על עפעפיי, כבדה וחמה.

הגעתי לשדה התעופה חמש וחצי שעות לפני הטיסה. הייתי קצר רוח,
לא רציתי להישאר במקום השקרי שנקלעתי אליו, רציתי להיות בנמל
התעופה בן גוריון, ממנו הכל התחיל, ולהרגיש שזה קרוב, שרק עוד
כמה שעות (הרבה שעות. המון שעות.) אני אנחת בניוארק, ניו יורק,
אעלה על מונית, ואסע, מה זה אסע, אדהר אל תוך חיוכה המבין של
ג'ניפר-שולה. ואקרא לה ג'ניפר, כי זה השם שלה, ואני לא צריך
שום תזכורת לחיי הקודמים.
כשנחתתי, מיהרתי לקנות זר פרחים ענק טרם עלייתי למונית. הוא
היה מורכב מסחלבים לבנים וורדים אדומים. בדיוק כמו שג'ניפר
אוהבת. הנסיעה הביתה נראתה ארוכה מאין כמוה. לבי הרעיד את נפשי
בהלומות תוף קצביות וחסרות כל עקביות. ידי הזיעו, לופתות חזק
את זר הפרחים, וברכי פקו תחת משקלי כשצעדתי  אל מחוץ למונית.
פתחתי את הדלת כ"כ חזק עד כי הרגשתי שהידית נשארה בידי. אולם
הדירה הייתה חשוכה. כשהדלקתי את האור, הופתעתי לגלות ספה,
וכוננית ספרים מרוקנת למחצה, ושטיח מקופל. וכשדידיתי לחדר
השינה, מנסה להכחיש את מה שידעתי עמוק בתוך תוכי, העמדתי בפני
עצמי פני מופתע לגלות מיטה ערומה ממצעים, וארון מרוקן מבגדי
נשים, ושידה ריקה מתמרוקים. אבל עצמי לא קנה את העמדת הפנים
שלי. עצמי גם בעט בחזקה במיטה, והמראה שעל הקיר נרעדה מההדף
ונפלה ונשברה, ועצמי הביט אלי מתוך הרסיסים וסינן מבעד שיניו
המרוסקות- "ולמה ציפית?"

הפרק האחרון בעבודתי "מוחות של פעם- סיפורה של מארשה
שטיינברג":

"ויאמר יהוה אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו
באהל מועד ואצוונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד:" (דברים
לא 14)

חיים שלמים חלפו על פני ביעף, וכעט ייתכן שהגיע זמני. במפגיע
התחלתי מבחינה בדמותו של האדון עם החרמש בתדירות גבוה. הוא
מופיע בבקרים, לעתים אף נסוב לשתות עמי כוס תה, ובלילות, הו,
בלילות הוא יושב בחדרי שעות, ומביט בי עד שארדם.

מוות.

מוות הוא שלב בלתי נמנע במסלול החיים, הוא התחנה הסופית שבסופו
של דבר כולנו מגיעים אליה, אם נרצה ואם לאו. המוות שם, תמיד
שם, אורב לנו בכל פינה, ואם נסתכל מספיק טוב, נבחין בו. הוא
מעצב את חיינו לבלי די, בכל אספקט שלו, ובכל פעם מחדש, בצורה
השונה מקודמתה.
אם נהפוך את אותיות המילה 'מות', נקבל את המילה 'תום', ואין זה
מקרי, שכן המוות מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, אם אתה מאמין
בגלגול נשמות. מוות משיב אותנו אל אותו מקום היולי, אל הקמאות
שבחוסר הידע, אל התמימות של האינסוף הצפוי לנו, בכל פעם מחדש.
אדם הזועק "אני רוצה למות", אם נטה את אוזנינו ונאזין ביתר
תשומת לב, נשמע בעצם שהוא זועק "אני רוצה לחיות!" כי אדם המבקש
למות, כל שהוא מבקש הוא בעצם חיים אחרים, חיים שיתנו לו להגשים
את עצמו, את הווייתו ומהותו, אותו צורך עז עמו כולנו נולדים,
ובמהלך חיינו השוחקים, שוכחים את המטרה האמיתית לשמה הוצבנו
כאן, בסרט הארוך והאינסופי הזה- הגשמה עצמית.
ההוכחה החותכת לטענה כי אין אדם יכול לרצות במותו שלו היא,
שאינו מסוגל להמית את עצמו בדרך טבעית. אדם המניח ידיו סביב
צוארו ולוחץ, לעולם לא יגיע לשלב בו יחנוק את עצמו במו ידיו.
כמוהו, אדם המשליך גופו לנהר, ומחזיק את ראשו מתחת למים
השוצפים, לעולם לא יוכל להישאר תחת המים עד שתנדוד נפשו מגופו.
אינסטינקט החיים, כמו כל אינסטינקט, הוא משהו שאנו נולדים עמו
ואין לנו מנוס מקיומו כחלק אינטגרלי ואקטיבי בחיינו.
הוא מחלחל אלינו מכל כיוון, מפעפע בתוך דמינו החם עד שיקפיאו.

ואז




("כ"כ קר פה לפתע... שמישהו יסגור את החלון....!")





זה



("אתם באמת לא מרגישים את זה? הצינה הזאת פשוט נוראית!")




נגמר.



וכך אנו מעבירים את חיינו בצפייה ובציפיה. ציפיה למוות הבלתי
נמנע שישיב אותנו אל מקורות התום מהם החל המסע המפרך, וצפייה
במיתות של המקיפים אותנו. ובתהיה.
אבל כעת, במבט לאחור, אני יכולה לומר בודאות שהחיים בנויים
ממיתות רבות, אנחנו מתים אינספור פעמים בסך שנותינו, ובסופו של
המסלול המפרך, מגיעה הלידה מחדש.

ראיתי את ג'ניפר שבוע אחרי שחזרתי. בהלוויה של מארשה. היא
הייתה קרה, שחורה, ומרוחקת. לא העזתי להתקרב אליה, וכשעמדתי עם
שאר המנחמים בתור ללחוץ את ידיהם של קרובי המשפחה, הקפדתי לא
לחשוב על כלום, פרט למארשה. אבל לא הצלחתי. חשבתי על ג'ניפר,
ועל כל היופי והאמת שהיא הביאה לחיי, ועל הפגיעה חסרת התועלת
שפגעתי בה, ועל כך שלולא האישה הקטנה שטמונה כאן, תחת האדמה
הטריה, לא הייתי זוכה להכיר את אהבת חיי, שכנגד כל הסיכויים
נתתי לה ללכת ממני. או יותר נכון, נתתי לעצמי ללכת ממנה. וכעת
היא רחוקה כ"כ, רחוקה אלפי ומיליוני מיילים ממני. ואז הגיע
תורי. ג'ניפר הושיטה יד לבנה קפואה, שנראתי לבנה עוד יותר על
רקע המעיל השחור. תפסתי את ידה חזק, את ידה השברירית, ופחדתי
שתישבר בתוך ידי המגושמת.
"מזל שהספקתי לכתוב את הפרק האחרון בעבודה לפני שטסתי", אמרתי
בלחישה.
"מזל", היא חייכה את החיוך המבין שלה.
"ג'ניפר, את חושבת שאפשר אולי לתקן...."
"לא עכשיו, רוי, זה ממש לא הזמן."
"את צודקת", שחררתי את ידה. "את צודקת."
הלכתי לאט, מטביע את סוליות נעלי באדמה הבוצית. לא הבטתי
לאחור. אם יש משהו שלמדתי בשבועות האחרונים של חיי, הוא שאסור
לעולם להביט לאחור.
"רוי", היא אילצה אותי לשבור את המילה שלי, כמו תמיד.
הבטתי לאחור.
ולא הפכתי לנציב מלח. אולי לכל כלל באמת יש יוצאים מן הכלל.
"כן?..."

כשיוצאים לרחוב אחרי הגשם הראשון, הריאות מתרחבות מעצמן,
שואפות את כל האויר הנקי והטרי, ואת הרחוב, שנראה צלול הרבה
יותר אחרי הגשם. זו הרגשה שמזכירה את התחושה שאחרי שבוכים.
כאילו שאחרי שבכית אוקיינוס של דמעות, העיניים צלולות יותר,
ואפשר להסתכל על החיים במבט נקי יותר. כנראה שהסוד האמיתי,
הסיפור האמיתי של כל אחד מאיתנו, תלוי ביכולת שלנו לעצור
לרגע... לגעת בעצב החשוף-כואב שלנו... ולהתחיל להתייפח....

"ויאמר יהוה אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם וליצחק וליעקב
לאמר לזרעך אתננה הראתיך בעיניך ושמה לא תעבור: וימת שם משה
עבד יהוה בארץ מואב על פי יהוה" (דברים לד 4-5).