במרחב המוגן לתינוקות, עוד לא בן שנה
בחדר המוגן יושבים כולם, אחיך רועד בפינה
אתה מוצץ אצבע וישן, בחלום מתוק שקוע
ללא שמץ של מושג מה קורה בחוץ, אתה רגוע
שברירי ועדין, עם מבט תכול מרגיע
מחייך חיוך קטן, אתה מוגן, בלתי פגיע

והנה אתה בן שש, עיניך כבר לא תכולות
הן רעבות לכל הידע שיוכלו רק לגלות
משחק בגיבורים, לבוש גלימה ומסכה
נהנה מהלבוש, מהשריון שלגופך
אתה יודע ששריון עושה אותך בלתי פגיע
ואותו לא מוריד, ולא מפסיק בו להזיע

עברו עוד שש שנים, והילדות עזבה אתן
עיניך היפות מאבדות מתמימותן
רוע העולם פתאום גלוי יותר אליך
ורק עכשיו אתה מתחיל לפקוח את עיניך
עכשיו יותר ברור מה את העולם מניע
אך אתה משוכנע שאתה בלתי פגיע

אתה מחייך חיוך רחב, וכבר לובש ירוק
ואני בוכה כאב, מסתירה אותו בצחוק
וקשה לי לישון, אתה יודע שדואגת
אלייך כל הזמן מנתקת ומחייגת
אתה בטוח שאתה תמיד בלתי פגיע
בן 18, בצבא, צפוי שזה יגיע

ואני עכשיו לידך, יושבת ומביטה
בך בשנתך, אך ריקה היא המיטה
אתה רק ישן, בחלום מתוק שקוע
עמוק הוא הקבר וגדול הגעגוע
במיטתך האחרונה, עם מבט גדול מרגיע
מחייך חיוך קטן, עכשיו מוגן, בלתי פגיע.