שלשום, יום ככל הימים, כמה דקות לפני עשר, הגעתי לכפר-סבא.
באתי לפגישה עם רענן, שקידם אותי בחיוך והזמין לשבת. עוד לא
הספקנו להחליף מילה, כשנשמעה צפירה בלתי צפוייה. רענן הזדקף
לדום ומייד נזכרתי שיום השואה וקמתי. שתקנו שתי דקות בעמידה
והתיישבנו. רענן נפנף בידו לפני עיניו כאילו ניסה לפזר את
הערפל ואמר "מוזר, אבל כל שנה, במקום להתרחק, השואה רק מתקרבת.
תגיד גם אצלכם זה ככה?"

אצלנו, אמרתי לו, לא היה לה למי להתקרב. אצלנו בבית השואה בכלל
לא הייתה קיימת. וגם כשהייתי משתתף ב"טקס" שהתנהל בחצר בית
הספר הייתי משוכנע שיום-השואה שייך לאחרים. לא לנו. מה פתאום.
הרי אצלנו בבית לא מת איש ולא חסר איש. כולם היו בחיים. סבא
וסבתא ואבא ואמא וארבעה ילדים. השורשים היו גלויים וברורים.
סבא וסבתא הולידו את אבא ואמא ואבא ואמא הולידו אותנו. זה היה
לי כל כך ברור, עד שגם היום, כשאני מבקר את אבא ואמא בחולון
ומזמין אותם לשיחה חרישית, עדיין נתפסים בעיני הוריה של אמא
כ"סבא וסבתא כלליים", כלומר גם הוריה, גם הוריו. נכון, ידעתי
שאבא היה ברלינאי, אבל גם לידיעה הזו לא היה שום קשר לשואה
וליום השואה. הרי ברלין לא נמצאת במזרח אירופה, שבה הושמדו ששת
המיליונים, אלא בגרמניה הנאורה, המערבית, החילונית והמודרנית  
והאחרת.

כשהייתי בן 11 נסענו לטיול גדול באירופה. גם בגרמניה. היתה לנו
פורד-טאונוס סטיישן, איתה ירדנו במרסי, מהאונייה "מולדת".
דורית, אחותי אומרת שאמרו לנו לא לדבר עברית ולא לומר מאיפה
באנו, אבל זה היה רק בגרמניה. אני זוכר שעת צהריים בעיירה
מנומנמת על גדות הריין. אבאמא ישנים ואני משחק ברחבה שליד
המלון. איש אחד ניגש אלי, אחז בידי ושאל:
מאיפה אתה ילד ?
לפתע הציפה אותי חרדה עצומה.
המלים הראשונות שהצלחתי להוציא היו:
אני לא יודע...
מאיפה באתם, ילד
חצינו את הגבול בהולנד במכונית
זאת המכונית שלכם?
כן...
והאותיות IL, לאיזו ארץ הן שייכות?
נו, תענה כבר !!!
... איטליה. כן,כן אנחנו מאיטליה
והוא הלך.
ואני נשארתי פעם נוספת מחוץ לגדרות התיל וקברי האחים שלא היו
שלי.

במיתולוגיה המשפחתית שלנו נמחקו לחלוטין 27 שנותיו הראשונות
של אבא. הוא התקיים החל ב-1933, השנה בה היגר לפלשתינה-א"י.
לפני כן לא היה דבר. לא ילדות, לא נערות ולא בגרות. ולא היו
אבא  ואמא ולא ימי הולדת וזיכרונות אהבה ראשונה מהגן.
למען הסר ספק, אבא אכן נולד ב-1906, והיו לו הורים וילדות
ובגרות. אבל בעוד שהוריה של אמא הספיקו להגיע לרכבת האחרונה
שיצאה בספטמבר 39 מוינה לטרייסטה וכל עוד נפשם בם עלו על אניית
מעפילים לפלשתינה, נשארו הוריו של אבא בברלין. ובעוד הורי אשתו
גרים יחד עם הזוג הצעיר באותה דירה, נעלמו הוריו של אבא כאילו
נבלעו באדמה, מה שקרה ככל המשוער שנתיים אחרי שניתק הקשר.
אבא נסע לחפש אותם מייד אחרי המלחמה, אבל חזר עני כלעומת שבא.
אחר-כך הוקמו ועדות החיפושים וב-1954 הגיע מכתב שסתם את הגולל:


" זהר גא'ארטר הר קאופמן
אנו מתכבדים להודיעך כי בתום חיפושים יסודיים ונמרצים, אשר
תבעו מאיתנו ללא ספק מידה רבה של מחוייבות ותשומת-לב, ואשר
נמשכו כשמונה שנים בשש מדינות ועשרים ושבע פרובינציות, לא עלה
בידינו אלא לוודא ולאשר כי הוריו נראו לאחרונה ב-12 בפברואר,
1942 בתחנת הרכבת ברלין מזרח. בהתחשב בנסיבות ששררו באותם ימים
לא נותר לנו אלא להניח, כי מצאו את מותם תוך שבוע עד עשרה ימים
לכל היותר.

ברגשי כבוד,
ברון ניקו פון הולטאי
יו"ר ועדת החיפושים השמינית
הרפובליקה הפדרלית של גרמניה".

ובכן, אבא לא נידב מידע על חייו בגרמניה ומכיוון שלא רצה לספר
לא שאלנו ולא ידענו.

ובכל זאת, נותר זיכרון ילדות אחד של אבא. ידידותו עם מקס
שמלינג  שלימים היה לאלוף העולם באיגרוף, במשקל כבד. אבא היה
גאה בידידות הזו עד כדי כך שנמנע מלמחוק גם אותה. יותר מזה,
מדי פעם הראה לנו את התצלום היחיד ששמר מאותם ימים. הוא וידידו
הטוב מקס, על סיפונה של אניית טיולים. את התצלום הזה אני שומר
עד היום כעדות לכך שאבא היה קיים גם כאיש צעיר והיו לו חברים
או לפחות חבר קרוב אחד, מקס שמלינג. מקס שהיה תמיד, גם בימים
האפלים ביותר, אדם אמיץ והגון, שסייע והציל אנשים רבים ללא
הבדל מין, דת או גזע.


משעמדתי על דעתי  -  זה קרה שנים רבות אחרי שאבא נפטר  -
התחלתי לחפש את ילדותו האבודה.לרוע המזל כמעט ולא נותרו עדויות
ובעצם נותר בכל העולם כולו איש אחד ויחיד שיכול היה להחזיר לי
את נעוריו האבודים של אבא. המתאגרף מקס שמלינג.

באמצע שנות השמונים היה השם מקס שמלינג מוכר וידוע בכל בית
בגרמניה. קרוב לודאי שהיה גדול ספורטאיה של גרמניה במאה
העשרים. גרמני נקי מעבר נאצי ואדם אהוד בעולם כולו ומכיוון שאם
אין קמח אין תורה, קבל את הזכיון של קוקה קולה במדינת המבורג.
באותן שנים היה לי חבר נפש במינכן, בני טויבס שמו, אצלו הייתי
מתארח מדי פעם למספר ימים. למרות שיותר מ-700 קילומטרים הפרידו
ביני לבין מקס, פיתחתי לי תחביב. אני יושב ליד שידת הטלפון
בדירה של בני, רואה את עצמי בראי, ועצמי מבטיח לי להתקשר מייד
לקוקה-קולה המבורג ולבקש את מקס. מזכיר חשדן מבקש פרטים ולבסוף
פוטר אותי בהבטחה להעביר את המסר לבוס, למקס שלנו, ככה הוא
אומר ואם מקס ימצא זאת לנכון, בעצם, בכל מקרה יחזיר צלצול.

עוברות שעות מתוחות. כדי להפיג את המתח אני סופר את פעימות
הלב. כבר פעמיים הגעתי לעשרת-אלפים ותכף מתחילה הפעם השלישית.
לפתע מצלצל הטלפון. המזכיר על הקו.הפעם כולו נופת צופים. כן,
מר שמלינג ישמח לראות אותי. למען האמת הוא מבקש להתנצל שאינו
שולח את הלימוזינה לאסוף אותי ממינכן, אבל היא תחכה לי בתחנת
הרכבת בהמבורג וכך היה. הנהג לבוש המדים אדיב מאד מסביר לי
וקורא בשם לדרכים, כבישים, כיכרות ואנדרטאות, עד שאנחנו נכנסים
לשכונה שלווה וירוקה. ליד בית דו-קומתי, בנוי בהידור מאופק
עומד ישיש מוצק וחביב. אני יוצא מן המכונית ומתקרב אליו ביראת
כבוד. פניו לובשות שמחה. הוא מניח יד על כתפי ואומר " אי-אפשר
לטעות, זה הבן של רודי." כשהוא מוציא מפיו המילה רודי אני
משתנק ומתמלא נזלת ודמעות. בדיוק כמו שזה יוצא לי עכשיו.

אבל האמת היא שלא טלפנתי. לא העזתי, התביישתי ופחדתי שלא אמצא
דבר ויבוא הקץ לילדותו האבודה של אבא.

עברו עוד עשר שנים ואז... זימנה לי העבודה פגישה עם איש עסקים
גרמני. איש גבוה, רזה, ממושקף, מבודח, אבל בטעם, יואכים מילר.
כשהסתיים החלק הרשמי בסעודת העסקים שלנו התחלתי לספר לו מאיפה
הגרמנית המצוינת שלי, לדבריו, ועל חלומי לפגוש את מקס שמלינג,
שיספר לי את כל מה שרציתי על אבי.

"אני האיש שאתה מחפש" אמר יואכים להפתעתי ומייד הסביר שבעוד
שבועיים יבקר אצלו, כלומר אצל מקס, כלומר הוא ועוד שלוש מאות
מוזמנים. למקס יש יום הולדת תשעים. זה יהיה משהו. " כתוב מהר
כמה שורות וצרף העתק טוב של התצלום שלהם על האנייה. אני אמסור
לו את המכתב ואת התצלום ואין לי ספק שיענה לך".
כך בדיוק עשיתי וקיוויתי לטוב. ..ומרגע לרגע ציפיתי ליותר. זה
המעט שאני יכול להגיד על ציפיות גדולות אך רדומות שהתעוררו
לפתע ועלו על פני התודעה שביקשה כבר לוותר. חששתי מאכזבה
ומהתפכחות סופית מאשליה שלאורה התחממתי שנים רבות.

מקס שמלינג ענה. המעטפה הגדושה הגיעה כחודש אחרי שמסרתי את
החומר ליואכים מולר. חודש בו ארבתי יומיום לדוור. חודש בו
כתבתי ושלחתי לעצמי, בשמו של מקס שמלינג, מכתבים על גבי
מכתבים, בהם תאר בפרוטרוט את פגישתו הראשונה עם אבא, את החברות
האמיצה, את ביקורו הראשון בביתו, אביו, אמו, טיולים משותפים
ובמיוחד את הטיול הגדול להרי ההרץ, את הגאווה שחש כאשר התקבל
רודי (הסתבר שכך קראו לו כבר אז) לחוג לכלכלה באוניברסיטת
וילהלם פרידריך, את קרבות האיגרוף הראשונים, בהם שאב עידוד
מנוכחותו של רודי שישב תמיד בשורה הראשונה, את הטיולים הליליים
בשדרות אונטר-דן-לינדן...

הנייר הראשון ששלפתי היה המכתב של יואכים, שכתב "אני מצרף את
תשובתו של מר שמלינג ועוד גזיר עיתון שסיקר את מסיבת יום
ההולדת". שמתי את המכתב של יואכים בצד. לידו הנחתי את גזיר
העיתון. פתחתי בזהירות את הדף המקופל בדייקנות לשלוש. בתחתית
הדף ראיתי את חתימתו של מקס שמלינג וככה הוא כתב:

" זהר גא'ארטר הר קאופמן
אני מודה לך מקרב לב על מכתבך, כמו גם על התצלום אותו צרפת.
בתצלום זיהיתי כמובן את עצמי, אך התקשיתי לזהות את האיש המצולם
לצדי. ראה נא מר קאופמן, אין לי ספק כי אם טען אביך שהיינו
חברים, אכן כך היה הדבר, אך אנא קבל בהבנה את זכרונו הנחלש של
איש בן 90, מה גם שמדובר במאורעות שהתרחשו לפני שבעים שנה או
יותר... קבל אפוא את התנצלותי הכנה על שאיני יכול להוסיף דבר
על אביך ואת תקוותי כי בבוא היום תמצא את העד שיספר לך עליו
ועל חייו באותן שנים רחוקות.
הוכאכטונגספול
מקס שמלינג"

               

                לא פעם אמרתי לעצמי שהוודאות עלולה להיות
פחות נסבלת מן האי-הוודאות. לא טעיתי. למרות כל הצפיות הגדולות
שטיפחתי, מקס אינו זוכר ונכון שכבר הכנתי את עצמי לאפשרות הזו
ובכל זאת, אכזבה. אכזבה, לא תסכול, אבל אכזבה עמוקה. ילדותו של
אבא אבדה לעד.

בחוסר חשק התחלתי לקרוא את הדיווח היח"צני על מסיבת יום
ההולדת.
                               במרכז הכתבה שובצה תמונה של
מקס והאלוף הנוכחי, צעיר שרירי בן 26  
                               מודדים זה את שריריו של זה.
הדיווח היה משמים עד מיותר וכבר עמדתי
                               להניח את הכתבה הקרתנית
לנפשה, לכשנתקלתי במלים הבאות:
                               "כל הנוכחים הקשיבו נרעשים
ונפעמים נוכח העוצמה והבהירות של זכרונו
                               הפנומנאלי של מקס שמלינג בן
ה-90 אשר זכר לפרטי פרטים כל אחד
                               מ-228 קרבות האיגרוף בהם נטל
חלק במהלכה של קריירה ספורטיבית
                               יוצאת דופן ומפוארת".

ובכן מקס זוכר בכל זאת. זיכרון פנומנאלי יש לו, לאיש המופלא
הזה שחגג זה עתה את יום הולדתו ה-90. זיכרון פנומנאלי ואולי
דווקא זיכרון סלקטיבי  -  את הכל הוא זוכר חוץ מאשר את חברו
הטוב, את הכל הוא זוכר חוץ מאשר את ידידותו עם אבי...

              שבוע ימים הסתובבתי אבל וחפוי ראש. היה זה שבוע
רע ומר. לאבי הייתה ילדות. הילדות הזו אבדה. כולם ניסו למחוק
אותה. הגרמנים מחקו אותה. אבי מחק אותה. אנחנו מחקנו אותה.
וכשהתחלתי לחפש אותה כבר הייתה מקרה אבוד. השקעתי שנים כדי
לשוב ולברוא אותה והנה בא מקס שמלינג, המתאגרף הדגול בעל
הזיכרון הפנומנאלי וסותם עליה את הגולל בנוק-אאוט שאחריו שוב
אין תקומה. מקס שזוכר את הכל אינו זוכר את אבא? אולי הוא דווקא
כן זוכר אבל מנסה להדחיק, להכחיש. להכחיש את ילדותו של אבא,
שהיא גם ילדותו של מקס. למה ??

ואז, ביום בהיר אחד, מתחת לשמי רחוב בן-יהודה במדינת היהודים
התארך הפה הקצר שלי, גם מימין וגם משמאל ולבש דמות חיוך שהשתרע
מאוזן עד אוזן. כי נזכרתי ביום אביבי אחד, ב-20 באפריל 1921,
עוד יום שאבא נמנע מלהזכיר. באותו היום, בגימנסיה העירונית ע"ש
הומבולדט, נפגשו שני חברים. אבא ומקס. מישהו הפליט מילה
מיותרת. זה קורה גם בין חברים. מפה לשם עפה לה סטירה ונחתה על
לחיו המאדימה של אבא. האגרוף שלא איחר לבוא, היה אגרוף קטלני
והדם אשר קלח מאפו המרוסק של מקס, הבריח את הנער המגודל הביתה,
שטוף דמעות. הוריו הנרעשים לא האמינו למשמע אזניהם:
"מה ? היהודי היכה אותך ?!
 מחר אתה נרשם לחוג איגרוף ויותר אף אחד לא ירים עליך יד ! "

וכך - הסברתי לעצמי -התחילה הקריירה המפוארת של מקס שמלינג,
שהיה לאלוף העולם באיגרוף. החבר הכי טוב של אבא שלי אשר למרות
שלא ספר לנו על כך דבר, נולד לרהה וזיגפריד קאופמן, בברלין
ב-17 ביולי 1906 היה לילד, נער סטודנט ודר' לכלכלה ואשר בלא
יודעין נפרד מכל אלה לנצח, כשהיגר לפלשתינה.

"סיפור, סיפור" אמר רענן " אבל נראה לי שהאמת פשוטה יותר.
זה לא שהשואה מתקרבת. זה אנחנו שרודפים אחריה".