המנחה בטלוויזיה שאל מה נמצא מאחורי וילון מספר שתיים. ברגע
הראשון חשבתי שבטח כלום, אבל טעיתי. וילון מספר שתיים הוא
ביטוי נבוב, הוא תמונה מרצדת על מרקע. מאחוריו לא היה דבר לולא
הוילון הזהוב בחדר השינה בפנימייה, שהעיר אותי כל בוקר עם אור
ראשון רק כדי שאביט בו בזעף ואסתובב לצד השני, או לולא וילון
הדולפינים באמבטיה בבית, שכל קיץ בילדותי הציל את הבית מהצפה
כשהחלטתי להקים בריכה. לא הייתי תופש מה עושה את וילון מספר
שתיים למספר שתיים ולא, נגיד, אחד, אם לא היו לי זוג הורים, אם
לא הייתי מתחפש לדב פנדה בגיל שנתיים, אם לא הייתי מנסה בחטיבה
לחשב כמה זה שתיים בחזקת אלף ומתייאש בשש מאות כי הדף לא היה
גדול מספיק. ולהבין למה שמשהו יסתתר מאחוריו לא יכולתי בכלל
אילולי הלילות בחדרים אחרים, המנוסה הזריזה לשירותים כשמדריך
דופק בדלת; או המחבואים ביסודי בין העצים, שמזמן כבר נכרתו (מה
שבטח מקל מאד על התופס). ועצים? מה הם היו אם לא היו מצוירים
בכרטיסיות הראשונות שלי ללימוד אנגלית (יש אפלס על הטרי), אם
לא הייתי נוסע לבריטניה לפגוש בעץ האלון העתיק של יער שרווד,
רק כדי לגלות שהוא הכי עתיק פשוט כי את כל השאר כרתו לשמש לו
כמוטות תמיכה. לא - לא כלום. מאחורי וילון מספר שתיים נמצא
אני.