הבית עמוס בחפצים. במשרד הפנים רשום שאני מתגורר לבדי, אבל זה
לא נכון. הבית עמוס בחפצים, והם מקבלים אותי בכל חדר בשתיקה
מתעלמת. אני משרת אותם כמיטב יכולתי, אבל הם לעולם אינם
מתרצים.
גם לדוממים יש תביעות, הם רק מביעים אותן בדממה. בחדר השינה יש
ליד המיטה כיסא ועליי נגזר לשבת עליו. איש לא יעשה זאת במקומי.
כסא הוא לא סתם חתיכת עץ עם ארבע רגליים, כסא הוא משהו שיושבים
עליו. אם לא יישבו עליו לא יהיה כסא. בחדר השינה יש כסא. צריך
לשבת עליו.
לרגלי הכסא יש זוג נעליים. הן מחכות שם, בציפייה אילמת של
תליין, ללוות אותי אל המחר. הפתחים שלהן הם העדר הרגל שלי, וזה
חוסר שיתמלא, שחייב להתמלא: נעל נועלים, כמו שנופלים למטה
ובבוקר קמים לעבודה.
על השידה ליד הנעליים מוטל ספר פתוח. זה ספר נורא לקריאה,
מהרומנים הרוסים עבי הכרס ודלי התוכן, אבל הוא פתוח, ודי בכך
כדי שאיאלץ לקרוא אותו עד סופו.  
הבית עמוס בחפצים, והם כולם רמזים מטרימים לחיי המשמימים. אין
אקדח בבית, אבל מוות לא חייב לבוא בחטף במערכה השלישית. יש גם
חיים שהם מוות.
הדלקתי את הטלוויזיה.