[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאון קפקא
/
אנטיונתן שפירא

- "אני לא מסוגל יותר לשמוע את השיר המזדיין הזה... נמאס לי
כבר... רמי תכבה את הרדיו לכל הרוחות, לפני שאני שובר לך
אותו!"
- "מה יש לך נגד השיר הזה, מוחי? דווקא שיר נחמד..."
- "אתה לא מרגיש כאילו השיר הזה נכתב עלינו בדיוק אבל בהפוכה,
כאילו אנו מן אנטיונתן שפירא? הבן-זונה הוא משאת הנפש
הפסבדו-פוסט ציונית של הפסבדו-איכותיות אך פרקטו-פוסטמות של
מדינת תל-אביב, בן-זונה שהגשים בנקל את אותם נרטיבים
קולקטיביים של התרבות הישראלית ועכשיו מגשים שוב בכזאת קלות את
פנטזיות הנרטיבים הסקסיים כמו היה צ'ה גווארה או דני האדום. בא
לי להקיא כשאני מפנים שבחורה שבכייף הייתי מזיין מעדיפה
להשפריץ על איברה זרמים חמים מהדוש ולחשוב עליו על פני סתם
להיות איתי. ראה היכן הוא והיכן אנחנו, אנו במעמקי הכלום
האינפנטילי שלנו והוא מושא אהבתה הפנטזיונרית של כל כלבה מצויה
שאפילו לא תשתין לכיוונינו גם אם נוכיח לה שבדרך זו תאשרר היא
את אפסיותנו מולה"
- "תירגע מוחי, כולה שיר סימפטי וקליל, לא איזשהו חזון
אפוקליפטי..."
- "האההה... החיים שלך יפים או משהו?! בשם אלוהים אחי איך אתה
לא משתגע מזה?"
- "כי אין ממה, סתם שיר דבילי..."
מוחי כרגיל אינו מרוצה, אין זה שונה רבות מאי שביעות הרצון שלו
מעצמו, אולם התסכול הוא רב ואין מי שבאמת יוכל להבין את התסכול
הזה הנובע מהידיעה כי מה שיש לאחרים בשפע ולהם הוא כקליפת
השום, קרי פוסטמה פסבדו-תל-אביבית ילידת הפריפריה הישראלית
שהיגרה לפסבדו-העיר הגדולה, לו מעולם לא יהיה ומוכן הוא לעקור
אחת מהשתיים שיש לו על מנת להשיג ולו במעט. אישה זה דיכאון
עמוק אך חוסר בה והידיעה כי לאחרים יש ממנה בשפע הרי גורם
לדיכאון עמוק פי כמה וכמה. גם כאשר רוצה שפירא להיות לבדו,
איזושהי מישהי לבטח זקוקה לו על מנת לאשרר את קיומה שלה בפני
עצמה ובפני חברותיה, אימה ובכלל סביבתה. שפירא רוצה לבדו לשבת,
להחליף ערוצים בטלוויזיה בשלוש לפנות בוקר, לאכול מקרוני קר
ואז לרוקן את המצטבר בפני עוד דוגמנית חסרת פרסונה בערוץ
האופנה או עוד דוקו-פורנוגראפי באגו. אך מוחי נואשות צריך איזו
אחת החולמת על יונתן למען אשרורו שלו בפני עצמו, אשרור חסר ערך
לחלוטין אך לו הוא עולם ומלואו, היות והוא באמת ובתמים
האנטיונתן שפירא.
- "תן לי אחת כזאת רמי, אני לא צריך יותר, סתם אחת שתקבל אותי
כמו שאני, שלא תיגעל ממני וממה שאני, אחת שתאמר שלא אכפת לה,
אתה מבין אני אפילו לא צריך אחת שתהייה גאה בי אלא סתם שלא
יהיה אכפת לה יותר מדי ממני"
- "אחת כמו מה?"
- "אחת כזאת מן איה, מהג'רית לוקאלית סטנדרטית, כזאת שהייתה
בהודו וקיבלה שם מנה אחת רוחנית ושתי מנות בנחיריים, מנה אחת
חברתית והרבה מנות בלחיים. אחת כזאת שיושבת עם כל החברה סביב
המדורה, מתנשקת היטב, לא כוסית היסטרית אבל אחת עם פתיחות
ארץ-ישראלית ממזרית וחום ורכות בלתי אפשריים בירכיים הפנימיים.
אחת כזאת... אתה יודע... שיער חום גלי, חיוך צחור שיניים, ריח
גוף מעט רע ועיניים חומות ועמוקות. אחת עם לוק סטודנטיאלי,
שתלמד מה שלא ניתן לחיות ממנו, בטח עבדה כגננת או מורה חיילת,
ציונית גאה, רוצה להיות טובה לטייסים אך תמצא עצמה עם תותחן
כלשהו. אחת שליונתן תהייה המכה השבועית או אפילו היומית, אך לי
תהייה עולם ומלואו. אבל אחי... אני לא טייס, לא תותחן ולא
ג'ובניק, אפילו לא טרוריסט ערבי גאה בשביל פחימה, אלא סתם אפס.
תן לי אחת כזאת ואסתום את מירמורי לנצח, תן לי את זאת שחולמת
על יונתן ואני אחלום עליה. אך לכל הרוחות היא בת עשרים וארבע,
יש לה מודעות עצמית, לי אין שום סיכוי מזוין... מודעות עצמית
של מישהי זה הסיוט הנורא ביותר שלי..."
- "תגיד מוחי איפה אתה חי?! אתה ממש מתחיל לעצבן אותי... תבין
שזה לא קשור לכלום מלבד אתה ועצמך. גם אם אתה אנטיונתן שפירא
מה זה בעצם משנה?! בדידותך נובעת מאי פעילותך ולא מדחייה
פטליסטית שאתה סובל ממנה לכאורה. הפתח והכר, תיצור שיחות, הן
בני-אדם כמונו, הן מחכות בדיוק כמוך, הססניות ופתטיות עם
ביטחון עצמי של כלב זרוק ההולך עם זנב בין הרגליים. אתה רוצה
לשמוע את דעתי, הן האלו שבעצמן הן אנטיונתן שפירא, מעין
אנטיונתניות קטנות ואומללות. הן האלו שמתמודדות יום-יום עם
חוסר הביטחון והצורך התמידי באשרור חברתי, הן בדיוק כמוך...
אתה לא צריך את איה, אתה פאקינג צריך למצוא לעצמך איזה יונתן
שפירא"
- "חחחחח... אני חול שילינג צריך איזו איה כלשהי... אני זה
שצריך להיות יונתן שפירא"
- "יאללה מוחי עזוב את השטויות שלך ובוא נעבוד כבר על הפעמון.
מתי כבר מוציאים אותו? כבר שבועות אנחנו מדברים על זה אז בוא
כבר נוציא"
- "יונתן שפירא בטח היה מוציא את הפעמון תוך רגע. היה משכנע את
כל הטייסים הבני-זונות מהיחידה שלו לקנות, היה מוכר גם לכל
השמאלנים הסרבנים הבני-זונות שכרגע עובדים אותו כמו שעבדו
מגדלי הגפנים לדיוניסוס, מניחים לו מנחות מזדיינות ונושמים
מהבל פיו הצח..."
- "אתה בכלל מכיר אותו, אתה יודע מי הוא ומה הוא עשה?!"
- "לא מעניין אותי מי הוא ומה הוא עשה, רק מרגיז אותי ששיר כזה
נכתב עליו. התחושה הבלתי אפשרית שלא משנה מה יקרה הוא במרכז
ההוויה הבראנז'אית התל-אביבית, הוא המושא של הרווקה
הפוסט-ציונית הגאה, זו המביאה גם חלה ויין ומאחד החלונות בדירה
המתקלפת שלה רואים את הים, היא הסתכלה לשם. כל מה שאני מבין זה
שמי שראוי לשיר כזה חייב להיות בן-זונה ואני חייב להיות דווקא
האנטי-תזה שלו, כי שיר כזה מעולם לא ייכתב עלי ואחי... זה
מתסכל..."
- "אם אתה רוצה אני אכתוב עליך שיר. זה יהיה שיר נחמד על כמה
מוחי הוא בחור סימפטי, על כמה מוחי אץ לו רץ לו במרוץ העכברים
שלו, חסר כל זיקה להוויה הישראלית, אפס מזדיין שלא מבין כי
הכול מתחיל ונגמר בצבא"
- "נו... זה בדיוק מה שאני אומר, הכול מתחיל ונגמר שמה. כך שגם
אני וגם אתה נמצאים מחוץ להוויה כי לא היינו שם..."
- "קשה לך להבין ציניות מוחי?! תעזוב כבר את השטויות המטומטמות
שלך, כי עד שלא תעזוב אותן זה נראה כאילו אתה בוחר להיות אומלל
וזה מה שעושה אותך באמת מאושר. תן לי לשאול אותך משהו, האם
המירמור והרחמים העצמיים שלך הם אלו שמאשררים אותך בפני
עצמך?"
- "לדאבוני כן, אבל זאת היות ורק דרכם יכול אני להגדיר את עצמי
בדרך כשלהי. לי אין איזו איה מזדיינת שתכתוב עליי שיריי כמיהה
קלילים וקליטים, כמו שאין לי איזה יורם או נתן שיכתבו עליי
שירי פאתוס וגבורה או רחל או לאה שיגדירו אותי כגיבור ילדותם
היפה של הוריי. תן לי מישהו שאוכל לאשרר עצמי לפיו, מישהו..."
- "הצעתי את עצמי, אני אשמח לכתוב עליך שיר מוחי..."
- "אחי אתה אפס כמוני, אזי שיר פרי עטך יהיה שווה לי בדיוק כמו
שאני שווה בפני עצמי"
אל למוחי לזלזל ברמי, עלם מוכשר זה רהוט בעטו כשם שהיה רהוט
טיציאן במכחולו. אך רמי הוא אינו איה המופלאה שיכולה ברהיטות
הפיילוט וי-5 שלה להוציא זמזום כלל ישראלי בלשונות צרכני
התרבות המעט יותר גבוהה מזו של צביקה ונינט, הצרכנים
התל-אביבים של הזרם הרמוניסטי המופלא, זרם קליל ואורבאני היוצר
תחושה של שייכות בקרב מהלכיה המזיעים של תת-התרבות התל-אביבית
הצעירה. רמי יידע לבקר, רמי יידע לפרש את נפתולי נפשו העמוסה
עד עייפה של מוחי, יידע לתת תשובות אמיתיות לתחושת האבדון בה
חי את חייו. יידע לבטא את הניכור התמידי והבדידות הבלתי נתפסת,
יידע לתפוס את שד הרחמים העצמיים ויכה במוחי כמו שרק מראה
ממוקדת במיוחד יכולה להכות. רמי לא יוכל לרומם את נפשו של מוחי
באשרור קליל וברדידות הנפש הרי הם הם אלו הנותנים מזור
לביישנות ומשקים את פי הצמא במימי הבאר הדלוחים עם ריח הדגים
הכלל ישראלים שמבאר זו ישתה בשקיקה אך עודנו ימשיך לאונן מול
ערוץ האופנה, כי בקרבתה יראה את פגמיה ועל כתפיו תונח משקל
צרכיה באשרורה שלה.
- "החלטתי רמי, החלטתי... אני אסע לתל-אביב ואתחיל עם איה, אם
היא תדחה אותי אז אתחיל עם קרן או מירי או מיקה או סתם דנה
סטנדרטית סטודנטיאלית רמוניסטית שתלך ברחוב עם מחשוף מאיים,
מיניות מפתה ודלתות הסגורות בפניי כמו הייתה קרבתה מעמקי
הטרטרוס. אתחיל עם מה שזז ואקבל את החום והשירים להם אני
זקוק"
- "יאללה, תעשה את זה מוחי או שכרגיל הכול דיבורים?! מוחי מוחי
איש מרוץ העכברים..."
- "מבטיח לך שאמצע רמוניסטית מופלאה שבחיבתה, חומה וקלילות עטה
תגדיר אותי כפי שראוי אני להיות מוגדר, תציג אותי כמושא חלומות
עלומים וכל מי אשר דם הקולקטיב התל-אביבי זורם בעורקיה תחמוד
אותי לקרבתה. כל מה שאני צריך זה שיר אחד קליל ואומלל שייפתח
בפניי צוהר להוויה הישראלית הקולקטיבית, שיר אחד אומלל שיאשרר
את קיומי"
- "הצעתי לך כבר שיר מוחי. מבטיח לך אנוכי כי אתאר אותך טוב
יותר מכל רמוניסטית חסרת כישרון המהלכת רבת תקוות ברחובות
המזיעים. אני אנציח אותך לדורות כיצור האומלל וחסר הישע שאתה.
יכירו את מוחי לדורות, יגולגל שמו במעשים ואגדות כפי שמגולגל
שמם של קפקא או בר-כוזיבא או יוסריאן, תן לי לאשרר אותך
מוחי..."
- "אינני רוצה אשרור לדורות, אני רק רוצה מצע כלשהו לפיו אוכל
להגדיר עצמי כאשר אמצא עצמי יחדיו עם בחורה. אומר לה, את השיר
הזה כתבה איה או קרן עליי. אציין בפניה כי השיר התיאורטי נושא
המילות המופלאות: 'רוק אש הדרקון צרב לי כל הלילה...' נכתבו
הרי על הברור והנהיר שרק משכילי רמון יכולים לפרש לעם הפשוט.
שיר כזה יסקרן אותה גם במעבר לאישיותי הפשוטה. אני צריך הילל
רמי, לא סתם ניתוח מריר..."
כך נמשכה שיחה חסרת תועלת זו אל תוך הלילה עד אשר קרני החמה
הראשונות בצבצו מעבר ללולים הנמצאים על הגבעה ממזרח. שיחה
נוספת וחסרת תוחלת של כלום המציאות האנתיונתנית שפירא של אלו
שההוויה הישראלית סגורה לפניהם כמו שסגור הטרטרוס בפני
הצדיקים. על מוחי לא ייכתב שיר רימוני מופלא ושובב שיושמע
בגלגלצ במחזוריות אגרסיבית עד אשר יעלם מהאוויר ובכך מהתודעה
הקולקטיבית. כך שמוחי כושל מלהבין כי הנצח הוא רב מהרגע ורבים
הסיכויים כי הזיכרון הקולקטיבי יאמץ דווקא את מושג האנטיונתן
שפירא על כל המורכבויות האנטי-רימוניסטיות שהוא נוצר והשיר
העלוב של איה יעלם כמו שנעלם עלה שלכת עלוב מתחת  לשכבות
העלווה  ונרקב  כמזון  לרמש.
היונתן שפירא כאידיאה מחורבנת ומעוררת קנאה היא כלום ואפס
לעומת רוחו האומללה של מוחי, שייצור עוד פעמון אנטיונתני
ואנטירימוני, כמובן בתנאי שיפסיק לדוש בנושא עם רמי העייף ורק
יעלה את הכול לכתב ויוציא את הפעמון...








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא חובה להיות
מטומטמת בשביל
להיות
בלונדינית








המתכחשת


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/6/09 7:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאון קפקא

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה