הגלים הקטנים רצים אל רגליי כאילו עוד יוכלו להציל אותי מעצמי.
הרגליים העייפות ממשיכות בעקשנות ללכת לאורך החוף, ונדמה שאפשר
להמשיך כך לנצח. כמו שחשבתי שאפשר להמשיך איתך. אבל הרוחות
חשבו אחרת. החלומות נשברו, הדמעות הטביעו כל רצון לחזור אחורה.
קול עמוק מנסה להעיר אותי מתוך הסיוט, אבל אני מסרבת להקשיב
לו. זה יעבור לי, רק עוד שנייה איתך והכל יעבור...
בועטת במים, צועקת את הריאות החוצה, מקיאה כל שביב של געגוע.
היית האחד, היית שם לבד. ואני הייתי לבד לצידך. ופתאום הנטל
הזה כבד מנשוא, והעיניים שלך נראות אחרת היום. הידיים שלך זרות
היום. ואני רק רציתי מישהו מוכר שיחבק.
אם רק לא הייתי כל כך מסונוורת. איבדתי זמן כה רב. האכזבות
הישנות מציפות את הנפש, עד שאין בה כבר מקום. ואני מביטה
למעלה, אל השמיים המדהימים שלי. הם יבכו היום איתי. הרוח
הצוננת תחבק כל מילימטר בגופי, כמו שאתה לא ידעת לחבק. ואני
אתמזג עם המים, והמים יתמזגו עם המים שבי. נטבע אחד בתוך השני,
ומחר כשאתעורר עם כאב ראש פנייך לא יהיו מול עיניי יותר.
מיהרתי כל כך לברוח, אבל איבדתי את ליבי בדרך והוא לא סתם
נכווה. הוא נשרף עד שהאפר התפזר ברוח הקרירה. אתה כנראה לא
מצטער על כלום. ואני מצטערת על כל כך הרבה. הספקות על נאמנות,
ההיסוסים האם לבטוח בך או לא. הראש תהה על מה שהלב ידע כבר
מזמן. ואני נפלתי עמוק כל כך.
הטיפות הקטנות שנופלות על האדמה שציפתה להן זמן רב כל כך. אני
מתעוררת מהגשם הראשון השנה. הירוק שבחוץ מרמז שהגיע הזמן
לסלוח. האפור שבעיניי לא בטוח שהוא מוכן. והחום של עינייך דהה
מזמן. הזיכרון מתחיל למחוק מעט את דמותך. אני מנסה לאמץ את
עצמי, להזכר איך התרגשתי, אבל הרגש איננו כבר מזמן. אולי הגיע
הזמן להמשיך קדימה, ולהפסיק להביט לאחור. אולי זה יעבור לי,
ואולי יום אחד אני אשכח את שמך, וזה כבר לא ממש ישנה.
תמיד היית שובר לבבות. הצלחת לשבור גם את שלי. אבל אני לא
מצטערת על כך. אני חושבת שלא התכוונת. כמו שאני לא התכוונתי
להתאהב בך. זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אני לא זוכרת איך זה
קרה. יום אחד גיליתי שטוב לי איתך. כמו שיום אחד גילית שבודד
לך איתי. ואולי אז כבר היה מאוחר מדי לתקן. והגלים שלרגליי
לוחשים לי להמשיך ללכת ולא לוותר. עקשנות משתלמת, הם אומרים.
ואני מקשיבה להם, וממשיכה לעייף את רגליי בחול הרך. אולי יום
אחד ארגיש כל כך טוב גם על אדמה מוצקה...