הענק אהב את גנו. מדי שישי נהג לצאת החוצה ולטפח את אותה חלקת
אדמה שהסבה לו נחת. הוא גזם את ענפי העצים, גרף את העלים
הנפולים, עדר את האדמה, שתל שיחים חדשים, זרע זרעים ומילא את
המים שחסרו במזרקת האבן וכל זאת עשה באהבה רבה ולמיטב הבנתו את
הטבע ואת עצמו.
את עץ הלימון, למשל, נהג להשקות מלמעלה ועד למטה ביסודיות רבה,
את גזעו המוצק, את ענפיו הרחבים, את עליו הירוקים ואת ניצניו
הריחניים. את כל כולו, כפי שהיה מנקה ומשפשף את גופו שלו
בליפה, ביסודיות ובחריצות מכף רגל ועד ראש, כך גם שטף העץ,
מראש צמרתו ועד לשורשיו.
נישא ומתבלט למרחוק היה עץ הלימון, הן בריחו והן בגודלו. רבים
ממכריו של הענק ידעו את העץ ואת פריו אשר שירת אותם רבות משך
שנים. מיץ לימונים, לימונים משומרים בשמן זית ופפריקה מתוקה,
סלט ירקות עם נענע ולימון, תה עם לימון ועוד. לאחרונה, היה זה
חומר צמרי לבן שהופיע וכיסה את עלי העץ, מטריד את מנוחתו של
הענק, כך שזה מספר ימים ששנתו הופרעה כששוב ושוב בחלומו ראה את
אותה תולעת ירוקה ובשרנית כשהיא מטיילת לה בין עלי עץ הלימון
וניזונה מהם ברעבתנות עם לסתותיה מטילות האימה.
"מעניין כיצד היו נראים החיים בלי הלימונים?!" חשב, זמן שאחז
את צינור ההשקיה ושטף את עלי העץ במים, נזכר בימים אחרים, כמו
הפעם ההיא שאחיו הכה אותו; הפעם ההיא בו אחיו הכה את אמו; הפעם
הראשונה והאחרונה בה העזה אמו והכתה את אחיו הגדול חזרה ואגב
כך הביאה לשיתוקו בפלג גופו העליון; תאונת הדרכים הקטלנית
שכמעט והביאה למותו שלו; אחיו שסיים את חייו במו ידיו והעסק
שבנה במו ידיו ושקרס כך בתקופת השפל הכלכלי הגדול. וכך כבמעין
מחלה ממארת, המתפשטת בגופו, עלו בו זיכרונות חולים ודואבים
נוספים מחייו כשרשרת של מגפות שהגיעו בסערת טייפון איומה ויצאו
למתקפת חורמה נגד הענק.
עץ הלימון, ידע גם בעבר ימים קשים, לא פעם גדע הענק מענפיו,
הפשיטו מבגדיו הירוקים, כמו ביקש להענישו על שהעז. אמנם, מה
שבאמת ביקש היה לטפח את גינתו ולשמור על הסדר. אבל עתה, לא שרד
עץ הלימון האדיב את אותה מתקפת אימים, היו אלה מין של פטרייה
קטלנית וכנימות עלים ששילבו כוחות יחדיו כנגד החזק מהם להפילו.

הענק נעצב, אבל הייתה לו מין תכונה כזו שצלקות העבר רק חישלו
אותו כך שהוא יכל אפילו להתפאר בהם אם רק היה שכזה, ואלו,
הצלקות שבלבו הפכו אותו לקשיח וגס יותר ממקודם. למשל, יכל הענק
להצהיר בפני העולם, "הנה אני, איש גדול אנוכי, גורלי נגזר עליי
מראש אך דבר לא יוכל לי", אך עתה, כמו תמיד נותר בשתיקתו.
נזקף, לוקח לעצמו לגימה אחרונה מכוס הלימונדה הקרה, חשב הענק
כי זהו למעשה הבקבוק האחרון שנותר לו מלימוני העץ האדיב והפנה
מבטו לעבר הגזע שזה עתה גדם בדם, יזע ודמעות. ידיו היו חבולות
ושרוטות מענפי העץ הקוצניים וזיעה קרה כיסתה את גופו. משב רוח
מרענן חלף ביעף והרים חיוך על דל שפתיו. גאה בדרכו שלו, העביר
מבט שני על ידיו הכואבות אשר כאילו ביקש בכוונה תחילה לחרוט
עליהן צלקות שיזכירו לו לתמיד את ידידו שזה עתה הלך לעולמו.
הוא הרים מבט מגופו מעלה לעבר השמיים ונעצר מתבונן עתה בעץ
האגוז. זה העץ שהיה הנישא והרם ביותר בגנו, שהנה, לאחר מותו של
עץ הלימון, נוכחותו הורגשה יותר ממקודם. הענק סקר את העץ
בעיניו ונכעס, הוא חשב כי בגובהו כמו ביקש להשיג את השמש, ודבר
זה נחשב כחטא בעיניו. הוא לא חשב כלל על העובדה כי אותו העץ
הגבוה הינו מקלט ובית לציפורים שנהגו לקנן עליו, כי עובדה זו
לא הייתה ידועה לו, בניגוד לעובדה אחרת, כמו זו שהרוח הנלחמת
בעץ ובענפיו שם גבוה למעלה, מפילה את עליו ועלעליו כחללים
חיוורים על פני הקרקע ומחוללת אגב כך סערת נפש בתוכו.
עתה, עלתה בו מחשבה טורדנית, "תמיד הוא עשה לי עבודה נוספת
ולכלוך. מי הוא חושב את עצמו, גאוותן ומלא יוהרה, יותר מכל
העצים האחרים שבגינה, מבקש בראשו הקשיח לנגוח בשמיים ולהבקיע
את דרכו דרך שערי גן העדן. להסתיר לי את השמש. להסתיר לי את
השמש, מבקש הוא? אני לא צריך אותו כזה גבוה", כמרק רותח מבעבע
שאין מי שיורידו מן האש המלבה נתקעה אותה מחשבה בראשו הקשיח.
כוס לימונדה קרה נוספת השיבה אליו מכוחותיו, והוא החל מנצל
ההזדמנות והמשיך בעבודת הגינון האחרונה לאותו היום. כך, גדע
הוא את בסיס גזעו של העץ הגבוה ועליו הציב עציץ לבן מפלסטיק
ובו כליין קיפח, שרך פרימיטיבי, שזכה מן ההפקר, זכר יחיד לאותו
העץ.
והנה שבוע חלף ויום שישי נאה קרב ובא. הענק יצא אל הגינה וחשב
מה עתה.
עתה, כאשר נוכחותו של עץ הלימון נעלמה מהנוף, וכאשר עלי עץ
האגוז כבר חדלו מללכלך את האדמה החשופה ואת כר הדשא, יכל
ליהנות מאורה של השמש הבוהקת ולהישיר מבטו לעבר אותם שני
בנייני רכבת חשופים שניצבו עתה למולו, יציבים על רקע השמיים.
לא עוד עץ לימון, לא עוד עץ אגוז על גזעיהם החלקים, לא עוד
עורבים מקרקרים ברקע, לא עוד ציפורים מקננות בצמרת, לא עלים
מרקדים ברוח ולא עוד עלים נפולים על אדמה חשופה. הוא הסיט מבטו
משם, גאה והחל ניגש לעשייה כהרגלו בגינה.
הוא חשב כי זוהי הזדמנות מתאימה לנצל את הזמן ולטפל בבעיה אחרת
שהשתלטה על הגינה בזמן האחרון ושהטרידה את מנוחתו שכן לא היה
לו די זמן לטפל בה עד כה ולפיכך, דחה אותה שוב ושוב.
היו אלה עשבי הפרא, אותו דשא ירוק ועז שצמח במהירות שיא. הענק
התמודד עם בעיה זו לא פעם בעבר וניגש מיד לעשייה, הוא אחז
במכסחת הדשא ודחף אותה לאורך הגינה, יסודי ככל האפשר, היכן
שהיה אפשר, ממש כמו עבר על  קרקפתו שלו עם מכונת התספורת. הכי
קצוץ שאפשר, כך אהב וכך עשה.
"הנה, כמעט מושלם!", חשב לעצמו, "אילו רק היו נשארים מי המזרקה
צלולים ולא הוריקו כה מהר?!", חשב זמן שהביט במי המזרקה
המוריקים.
מזרקה יפה הייתה לו לענק בגנו, הוא ניקש את שאריות עלי העשבים
והדשא שצמחו בסמיכות לה וחשב עליה, על אותה נערה חיננית הנושאת
את כדה על כתפה, זכר לימים קדומים, ימי בראשית יפים. מי הייתה
אותה נערה? בת ישראל? בת יוון העתיקה? בת רומא? יופייה הסב לו
הנאה רבה וכן אלו הציפורים הרבות שנהגו לפקוד את אותה נערה
ולהנעים זמנם בחברתה. היו אלה ציפורים מכל המינים, צוצלות בר
שבאו להרוות את צימאונן, ציפורי דרור שנחתו להתקלח ולשכשך במים
הנעימים, דררות ירוקות ושובבות, בולבולים צהובי זנב, ואפילו
מדי פעם הגיע לבקר אותה שרקרק שצבעיו בוהקים, שפעם כשעוד היו
במזרקה שלושה דגי זהב התעכב שם קמעה וחיש קל כישף את הללו
בקסמו.
"כמעט מושלם!", אמר לעצמו הענק ולגם מכוס הלימונדה, חושב לעצמו
אילו רק היה מוצא פתרון לאותו כיסוי ירוק ושעיר שהרוח הביאה
עימה. ואכן, לא חלף זמן רב עד שהמציא לעצמו פתרון לאותה הצרה
הארורה וירוקה. וכך במזרקה שלו, זרמו לא מים חיים, כי עם
מי-כלור שקופים ונעימים למראה כך שכבר למחרת הבחין באותה צוצלת
בר יפיפייה ואהובה מכל שוכבת ללא רוח חיים על פני האדמה.
זיכרונות לא מעטים היו לו מאותו הגן, על הצמחים, העצים והפרחים
שבו, יופיו המשתנה עם העונות החולפות. כן, מכל אותן הציפורים
שנהגו לפקוד את גנו מדי פעם בפעם, אלו שבנו להן קן בו ואלו שרק
עצרו לבקר מהלך מסען לעבר גנים אחרים. היו גם בעלי חיים אחרים
כמו לטאות ממינים שונים כמו חומטים וחרדונים; בעלי חיים כמו
צבים, עכברושים וחתולים, ואף אותו כלב זעיר מימדים וחביב שיום
אחד, מספר ימים לאחר שגדע הענק את אלה עץ הלימון ועץ האגוז,
ובאותו היום בו מצא הענק את גופתה של צוצלת הבר החביבה עליו,
הופיע כך בגינתו, נכנס דרך פרצה בגדר ומאז נהג לפקוד את המקום
מדי יום לביקור בן מספר שעות. חום ושעיר, מלא שמחת חיים נהג
להשתעשע בגינה הסודית שגילה, להבריח יונים ובעלי חיים אחרים,
לטעום מהעשבים, להיחבא בין השיחים ובעיקר להישכב שם וליהנות
מחומה של השמש. גם יומו של אותו כלב שעיר לעזאזל לא איחר להגיע
והוא נבעט משם בבכי לשמחתם של החומטים והחרדונים, העכברושים
והחתולים וכל אלה שכה קיוו והתפללו ליום הזה בו נוכחותה של
אותה חיה חומה-שעירה וטורדנית תעלם.

בלילה הפך הענק בשנתו, היא הייתה כבדה עליו. הוא דימה בעיני
רוחו את עץ הלימון פורח ברב עוז, את כל הדבורים שנהגו לזמזם
נעימות של בוקר, הריח המתוק שהפיץ העץ; דימה כן את עץ האגוז,
את העורבים שקרקרו סביב ושנהגו להשליך ממעל אגוזים על אותו חלק
מרוצף; דימה כן את אותו כלבלב שבעט בו ועתה כמו נתגעגע אליו
וביקש ממנו לשוב ואם ירצה ייתן לו כוס חלב ואף יותר מכך יסכים
לחלוק עמו מכוס הלימונדה האחרונה שזה הלילה שתה.
לבסוף הענק נרדם. הייתה לו מין תכונה כזו שצלקות העבר רק חישלו
אותו כך שהוא יכל אפילו להתפאר בהם אם רק היה שכזה, ואלו,
הצלקות שבלבו הפכו אותו לקשיח וגס יותר ממקודם. למשל, יכל הענק
להצהיר בפני העולם, "הנה אני, איש גדול אנוכי, גורלי נגזר עליי
מראש אך דבר לא יוכל לי", אך עתה, כמו תמיד נותר בשתיקתו.