אתה שוב מוצא את עצמך באותו חדר ישן, עם קירות צהובים מתקלפים
וריח מוזר של עובש מעורב ב... צמר גפן מתוק בכל מקום. ואז זה
מתחיל. הזיכרונות, המחשבות, הכול צף ועולה והמוח שלך עושה לך
הצגת תאטרון ממש מולך, ממש אמיתית, ואתה רואה איך דחפת את אותו
ילד לתוך הערמה של החול עם הנמלים האדומות שעוקצות, ואיך קפצת
מהגג של בית הספר כשהמורה שלך טיפסה עד למעלה כדי לתפוס אותך
עם הוודקה ביד, ואיך פנצ'רת למנהלת את הגלגלים אחרי שהיא אמרה
למורה שלך להכשיל אותך באנגלית. ואתה רואה איך פיטרו אותה
מהעבודה הראשונה שלך, ואיך גילית שהחברה הרצינית היחידה שהייתה
לך בוגדת בך כבר חצי מהקשר שלכם וכל הזמן בעצם ידעת אבל העדפת
להתעלם, לא רצית להאמין, ואיך אמא שלך התאבדה אחרי שגילתה שאבא
שלך בוגד בה, ואיך גילית שאבא שלך, המושלם הזה, זה שתמיד הביא
את המתנה הכי יפה ליומולדת, בעצם מירר לאמא שלך את החיים
ובאותו זמן, הרס את שלך, ואתה נורא רוצה לצרוח שזה לא אתה,
שאתה לא ככה,  שאלה לא החיים שלך, אבל שום דבר לא יוצא לך מהפה
חוץ מהחרחור העיקש המרגיז הזה שלא עוזב אותך. אתה מנסה להושיט
ידיים קדימה, לעצור את הזמן אבל הכול רק רץ מהר יותר ומתרחק
ממך, והחדר הזה נמתח ונמתח כמו מסטיק, כמו הזיכרונות שלך שהם
בעצמם כמו מסטיק, זיכרונות שאיבדו צבע, איבדו ריח, איבדו טעם
אבל אתה לא מצליח להפטר מהם, הם דבוקים אליך כמו מסטיקים
צבעוניים דהויים וקשים לסוליה של הנעל, כמו הקיר ההוא שראיתי
בטיול בנחל עין גב שכולו מכוסה מסטיקים בכל מיני גדלים, צבעים,
צורות, חלקם איבדו צורה בגלל החום, בגלל הזמן, בגלל הדמעות, את
חלקם עיצבו שיראו משהו, שיגידו משהו, ואתה רוצה לקלף את
הזיכרונות האלה מהקיר שלך, ללעוס אותם שוב, לנסות להוציא מהם
טעם אחר, ואין לך כוח, ואתה לא מסוגל, לא מצליח, אתה מתעורר עם
זיעה קרה על הפנים. הולך למקלחת, שוטף פנים. משתין. אתה לא
יודע מה קורה איתך, איפה אתה, למה אתה, אתה שוטף את הידיים,
טוב טוב, עם מים וסבון בדיוק כמו שאמא תמיד אמרה לך לעשות,
וחוזר לישון.