הוא היה מלאך. לא ידעתי זאת בהתחלה, ולקראת הסוף.. הוא היה טוב
מדי, נדיב, חמוד ומתוק, כן זה באמת היה טוב מדי מכדי להיות
אמיתי ולא הזוי.
הוא תמיד היה כאן לצידי, כשהייתי צריכה אותו. תמיד. הוא הבין
אותי מבלי לדבר, והקשיב גם כשלא היה צורך במילים.
זה היה שונה מכל מה שהכרתי. הייתי הראשונה שלו, ובשבילי, הוא
היה האחרון.
הוא היה אלוהי, אני מרגישה חוטאת לומר זאת, אבל כך זה היה. הוא
היה שלו, ושלי.
כל פעם כשהייתי בין זרועותיו הרגשתי מיוחדת.
עיניו הכחולות היו שקופות, הוא לא ראה דבר, מלבדי. הוא אפילו
לא היה צריך לפקוח את עיניו כדי לראות אותי, היה מספיק לו
להרגיש בי. וכן, הוא הרגיש.
לא פעם עיניו הריקות הזילו דמעות ריקות עוד יותר, בכי חירש על
אובדן ראייתו, על כך שהוא לא רואה אותי כראוי. רק חבל שהוא לא
הבין שהוא רואה אותי יותר טוב מכולם. ולמרות החושך בעיניו, אני
ראיתי רק אור, שאליו הובלתי אני אותו.
יום אחד הוא הגיע אלי, ומבטו היה שונה, הוא היה שונה. כנפי
המלאך הלבנות הגדולות שלו נעלמו, ובמקומן היו לו זוג עינים
כחולות.
הוא חקר אותי ואת גופי, בעיניו ובידיו. מגע עיניו היה נעים
ומצמרר.
הוא רצה אותי, ואני אותו, אבל ידענו שאסור. לא הייתי מוכנה
לוותר עליו, לא עכשיו, לא כל כך מהר, לא כל כך קרוב.
התאפקתי, והוא התאפק. אבל הוא חייב להסביר, לספר ולומר את
האמת. הקשבתי, האמנתי לו, והבנתי למרות שלא רציתי להבין.
נשקתי לעיניו ופשטתי את בגדיו. הוא לא מיהר, למרות שלא היה לו
זמן, הוא התענג על כל רגע ורגע. כל נגיעתו הרגה אותי מבפנים
ואותו מבחוץ. בכיתי, שנינו בכינו, וכשנגמרו לנו הדמעות המשכנו.

ידענו שאסור, ודווקא בגלל זה, זה היה כל כך מתוק.
הוא יודע הכל, רואה הכל, שומע, מרגיש. אבל האם הוא הרגיש את מה
שאנחנו הרגשנו באותו הרגע? אם כן, אז הוא לא היה לוקח אותו
בחזרה, היה מרחם עלי ומשאיר לי אותו. לפחות עוד קצת.
כשהוא אמר שהוא הולך, ידעתי שהוא כבר לא יחזור. סגרתי את עיניו
בידיי, והעברתי בידיו על פניי. הוא יכול לשכוח את איך שאני
נראית, אבל לא בחייו ולא במותו ישכח איך אני בידיו. מיוחדת.
הוא חיבק אותי, והיה לנו קשה לשחרר זה את זו. אבל זה היה קורה
במילא, רצינו בזאת או לא.
הוא השאיר לי מתנה, הוא ואביו. כן גם הוא יהיה אלוהי, ואני
אכיר לו אהבה דומה לזו שחוויתי.
אהבנו כמו שלא אהבנו מעולם.
אני אהבתו הראשונה, והוא שלי האחרונה.