באותו הרגע קרה לי משהו. באותו הרגע בחרתי שאני שהייתי יחדל
מלהיות. לא היה לי זמן להבין במה אני בוחר אבל הבחירה הרימה
אותי ונתנה לי כוח לרוץ. לרוץ, לרוץ לשום מקום, מה שהייתי
בעצמי. לא הייתי דבר. דחיתי מעלי את עברי אך לא קיבלתי דבר
לעתיד, הייתי דף ריק. ברחתי מדבר שלא הייתי מוכן לקבל, שאני
וחיי הם כל מה שאני. החולות קיבלוני בברכה. רצתי אל האופק, לא
בגלל שיש בו תקווה, אלא כי הוא מקום שלא הייתי בו מעולם. האופק
היה מקום לא ידוע. מקום שאני שהייתי לא היה בו ולא יהיה בו
מעולם.
השמיים חשכו והבאר עמדה בשיממונה ללילה הארוך. צפתי בשארית
כוחותיי, נאחז בחיים באדיקות הגובלת בטרוף. עיני היו נשואות
מעלה וליבי משוטט אל אותו הלילה, אל הבחירה בסבי. אני חושב
שסבי הוא האחרון שאהב אותי. האחרון שרצה בטובתי ורק בטובתי.
הלילה קירר את המים וגופי החל רועד ללא שליטה. הייתה בי ידיעה
ברורה שזהו לילי האחרון. המוות לא הופיע, נותן שעות ייאוש לאדם
מת. "סבא" קראתי אך לא היה קול שיענני. "סבא, למה אתה לא עוזר
לי. איפה אתה סבא". את התשובה הזו ידעתי. אני סוף סוף בחרתי
בסבא אבל סבא כבר לא בחיים. ניסיתי להתחבר לסבי דרך זיכרון
המפגש שלנו, אולי בכך יבוא ויוציאני. לא היה הרבה בזיכרון זה,
הזיכרון בו תליתי את כל תקוותי. רק משפט בודד. "תדע שאלוהים
יעזור לך אם תבקש סליחה". ניסיתי להעלות ממוחי את פניו של סבי
אך הם חמקו ממני. קולו הדהד באוזני, "תדע שאלוהים יעזור לך אם
תבקש סליחה". ידעתי בהכרה ברורה שזוהי הדרך היחידה, שזוהי הדרך
שהצילה אותי מתופת הכדורים. נעצרתי, משהו בי לא יכל לקבל זאת
בלא מאבק. לא הכרתי אותו, יריבי, אויבי מבטן ולידה. הוא לחש
באוזני מנגינת ייאוש, מנגינת כליה. דוחק אותי לתוך המים לנשימה
האחרונה. ידי נשלחה לקיר בורחת משניהם אך הקיר היה חלקלק
ואכזרי. הוא לא נתן לי להיאחז בו ודחק אותי חזרה. צפתי בין
החיים למוות בין סבי ללחשושי הכליה. למה קשה לי? מה מונע ממני?
הבחירה הייתה ברורה אך היה דבר מה מישהו שלא נתן לי ללכת. לא
יכולתי לצמוח כי ידו אחזה את ליבי ומשכה אותי אחור. בחנתי את
שאוחז בליבי, היו אלו אותן הנאות. אותן רדיפות שב שבו ורדפו
אותי. "איני חפץ בכם". ידם התהדקה והרגשתי את מתיקותם.
זיכרונות עלו מול עיני מסבים לי הנאה שדחיתי מעלי. חברי שם
יושבים הם עסוקים אך קריאתם נשמעת באוזני. כאילו מן הצד אך
באמת מבפנים. באמת אני הייתי שם, ממלא את יצרי בכאבם של אחרים.
הזיכרון הכה בי בכול כוחו. ראיתי את הדמעות את הכאב. והבכי,
הבכי הנורא. איך לא שמעתי אותו באותו לילה אפל שהחשיך את ליבי.
היום אני שומע וכולי מזדעזע לנוכח מעשי. הנאה הייתה שם אך היא
מגואלת בדם. אכזריות שאין לה תכלית ואין לה מעצורים. "אני לא
רוצה אתכם". הם לא היו חברי ואני, אני החופשי ראה בהם את
אויביו. פתחתי פי וצעקתי "אני לא רוצה אתכם ולא את ההנאות
שלכם". דמעות עלו בעיני כשהתרכזתי באותו בכי נורא. בכיתי, אולי
בפעם הראשונה בחיי מרמרתי בבכי "סליחה". הפשע נעשה ואין
להשיבו. את הזוהמה והכאב ששחררתי לעולם לא יכולתי להשתיק.
"סליחה", ממי שלא יכול לשמוע ומי שסליחתי לא תעזור לו. נשבר בי
עוד משהוא קרוב לליבי. אני יודע כי ליבי החל שופך דמעות וצועק
"סליחה, סליחה". לא היה קול ולא האמנתי שקורבני יסלח לי,
לעולם. היה רק דבר אחד הוא ההפך ממני. אני איני, אפילו כאן
בתוך הבאר איני דבר אלא שממה בלבד. הוא בכול מקום ובכול זמן.
זכרתי את זה, לא ידעתי אפוא סוד זה הגיע לאוזניי הסתומות.
ואולי הוא הגיע מתוכי מתוך לבי הפועם שוב. שמעתי את קולו, דופק
בעוז, חי. שנים לא האמנתי שיש בי לב. שיש באדם כמו שהייתי לב
פועם, ובאמת לא היה. כאן בכפור הבאר הוא פעם בחום להבה. מתוך
ליבי החי עלתה קריאה. קריאה שלא קראתי מימי ולא חשבתי שאקרא.
קריאה למי שהיה ברור לי שהוא אינו והינה הוא בכול מקום. קראתי
למי שסבי נהג לקרוא בשמו. 'אב הרחמן' כך היה קורא לו סבי וכך
קראתי גם אני. "אב הרחמן, סליחה". קול חנוק יצא מגרוני ודמעות
זלגו מעיני. הבטתי מעלה אל הריק שהיה נשמתי שהיה הוא בעצמו
וצעקתי בכול כוחי "אב הרחמן סליחה". כוחי אזל וטבלתי את טבילתי
האחרונה. בתוך המים כשהם מכסים את גופי לחשתי וידעתי שהוא שומע
"אב הרחמן, סליחה".
דבר מה התנגש במים  שלחתי ידי ואחזתי בו.