מסוג הדברים שכבר יצא לי לכתוב עליהם. מסוג הדברים שאתחרט
שכתבתי.

ישנם אנשים שבוחרים עם מי להיות מתוך מי שרוצה אותם, וישנם את
אלו, הנבחרים. אלו שעומדים בתור בשביל מישהו, ואת אלו שהם
"המישהו" שעומדים בשבילו.

אני, מאותם אלו שעומדים בתור. רק מחכים שישמו עליי את האצבע
ויגידו "את".

אף פעם לא בחרתי מבין כמה. תמיד התפשרתי. "בטח טוב מזה לא ירצה
אותי, בטח יותר ממה שיש כאן עכשיו לא יהיה לי."

לא מגיע לי. אולי.

התחושה של הנבחרת לאחרונה רק התגברה. כל גבר שרק חשב על לרצות
אותי, כבר הייתי כולי שלו. מכוער טיפש חכם חתיך. לי? זה לא
משנה. אני? מהנבחרים.

אם הוא לא ירצה אף אחד לא.

ואני מושפלת עכשיו חזק. למה? כי אני לא מספיק טובה. כי לא מגיע
לי. מה עשיתי בשביל שיגיע לי? כלום. אז זהו, זו התשובה. פשוט
לא מגיע לי.

אז זה בסדר ללכת ולשכב עם כל מי שרק בוחר, כי יותר מזה לא יהיה
לי.

וזה בסדר לעשות כל מה שמי שבוחר אומר, כי יותר מזה לא יהיה לי.


וזה בסדר, כמובן, להתפשר על מישהו שאני לא רוצה, כי אם הוא
רוצה, מי אני שאסרב?

לחשוב על עצמי, אתם אומרים? למה? מה כבר יש בי? נכון אז אני
"אחלה" של ילדה.

תמיד אמרתי... אני לא מהבנות שמתאהבים בהן. ישנן בנות שגברים
יושבים לידן מספר מצומצם של דקות, וכבר נשבים בקסמיהן. אני- לא
אחת מהן. לא אחת מאותן בנות.

אני צריכה להוכיח שמגיעה לי התאהבות. למה? כי כזאת אני. לא
מספיק יפה, לא מספיק מצחיקה, לא מספיק חכמה, לא מספיק מוכשרת,
אולי בעיקר לא מספיק מושכת, או פשוט לא משדרת בחורה תמימה
ומסתורית שרק רוצים לגלות עליה עוד ועוד היא כל כך מסקרנת.

אני מצחיקה, הן תמיד אומרות. יושבים אתי ורק צוחקים, אני עושה
טוב לאנשים.

אני הידידה המושלמת בשבילך.

"דרושה ידידה". הנה אני, פה, בשבילך.

אל תעיז להתקרב.

על מה אני בכלל מדברת? כאילו שזה יקרה.

הפנטזיות רחוקות כלכך מהמציאות שאפילו לכתוב על זה, זה כואב.

אולי עוד סתם ילדה לא כל כך בוגרת, שמפחדת
להתאהב.