היא שוכבת על המיטה, מנסה להיראות נינוחה ככל האפשר. שחס
וחלילה אני לא ארגיש שמשהו לא בסדר. היא לא מבינה שמה שהיא לא
אומרת העיניים שלה חושפות. מחייכת את החיוך התמים הזה ואומרת
בשקט, לוחשת... "אני אוהבת להרגיש ככה".
אין לה אומץ, האומץ שלה נגמר ברגע שהחיים שלה התחילו לקחת את
ההחלטות במקומה ושמו אותו בצד. את מקומו תפס הפחד, שלאט לאט
החל להשתלט על כולה, ולא משנה כמה חזק סירבה ולא משנה כמה צעקה
וניסתה לקום נגדו - תמיד מצאה את עצמה על הרצפה, מותשת ונטולת
כח. אז עכשיו היא מנסה להראות שהכל בסדר עם החיוך המוכר שלה
והקול שמנסה שלא לרעוד ולפרוץ בבכי.
היא כבר לא בוכה עכשיו, היא רק שוקעת במחשבות לעיתים קרובות,
ואז מסיטה את הראש הצידה ומנסה לחזור למצבה הרגיל. זה אף פעם
לא עובד. כל פעם שהיא מרגישה כל כך קרובה לסוף, שהיא יכולה
לגבור על הכל ולהפוך למאושרת באמת - אז, באותה הנקודה אני רואה
אותה נשברת מולי. לאט, עד שמגיעה לקריסה טוטאלית. ואני? אני לא
יכול לעשות כלום, אז אני מסתכל מהצד, רואה אותה נופלת וקמה.
ותמיד מנסה להבין איך זה שכשהיא למטה, היא הרבה יותר רגועה.
אבל זה כנראה הפחד הזה, הפחד שהשתלט על כולה, שברגע שהיא במצב
הכי גרוע שלה, מאפשר לה לנשום. אבל הוא רק לטובתה, הוא יודע
שכשהיא במצב הכי גרוע שאפשר - אין יותר סבל. גם היא יודעת את
זה.
אחד כבר לא מבין אותה, אף אחד כבר לא טורח אפילו לנסות. היא
התבודדה מכולם, גם מעצמה.
ורק אני יושב כאן מולה, יודע שאני הוא היחיד שהיא סומכת עליו,
אבל בכל זאת שום מילה ממחשבותיה היא לא תגיד.
היא פוחדת שאני אברח. היא פוחדת שכולם יברחו. היא פוחדת
מבריחות. היא יודעת שהיא תמיד ברחה ותמיד תברח מעצמה, וככל
שהשנים עוברות זה רק מתגבר והיא פחות מחוברת לעצמה, מחוברת
למציאות. היא מנסה ליצור לעצמה אשליה - עולם אחר. עבר אחר. אך
ככל שהיא מנסה יותר חזק, ככה זמן החשיבה שלה עם עצמה והחיוך
התמים יעלה לתקופה יותר ארוכה. וכולם מסתכלים מהצד, ביחד איתי,
היא כמו חיה ביזארית שמנסים להבין את דרך החיים שלה ללא
הצלחה.
היא פוחדת להשבר כי משם אין דרך חזרה.