ובלילות הייתי קם
כי חלומותיי שם בחורשה,
שם מנוחתך.
הייתי מקשט את בדידותי בפרחי החורשה,
שלא ישובו לפרוח בחיקי,
כמוך.
כי פרחים קטופים לא יחיו -
הם מתים על פני האדמה.
ואת,
את מתה מתחתיה
באפלה,
היא לילותיי.  

ובלילות הייתי קם
חסר כול,
חסר קול,
כי זעקתי את שמך לדלתי מרום,
אך הדלתיים נעולות במנעול, ושמו
חיים.
ואת נבחרת לענוד את המפתח
מבין כולן,
והימים חברו לך במרום,
עתה הם ימייך,
אך ימיי הם רק לילות חשוכי רקיע.

ובלילות הייתי קם
חולה ירח,
גוסס מאהבה.  
הכוכבים לא נמנים בין תרופותיי.
לעתים הם מאירים,
אך הם רחוקים,
הם כה רחוקים.  

אך את קרובה,
אני יודע,
ואת רואה גם איך לבי הופך צלמו
לקרח קר,
שנשבר לרסיסים קטנים של אהבה מרוסקת בכל לילה ולילה,
ורק זכרך עוד מאחה את השברים.

אך בעתות של ירח מלא
את שם,
לבנה בקצה שמים,
מעוטרת באינספור כוכבים.
ואני,
חולה ירח,
אוסף את קולי,
אוסף את רסיסי לבי,  
אוסף את פריחות ימינו,  
הם תרופתי,
בזיכרוני.

ואני ממהר לקראתך, אהובתי!  
לך אקרא בקולי,
לך אמיס את לבי,
לך אביא חלומות,
לך אצבע את הירח בצבעי אור יום!
ורק ארוץ לפנייך,
כאילו הזריחה תשוב להאיר גם את חיי,
כי הכוכבים הם רק זכר לאור.

אך עוד ארוץ,
אמשיך לרוץ,
אל מול הירח המלא והגווע,
עד שתשובי לזרוח
בחצי הלילה,

אך היהי כך בחצי הלילה?

הן בלילות עודני קם,
אך את
לא
תקומי
לעולם.