כשהלילה הזה ייגמר אתה תיעלם. אני אקום בבוקר ליום חדש -
בלעדיך.
בלי לדעת שאני יכולה להתקשר, בלי לצפות לסופ"ש הבא בו אראה
אותך, בלי לתכנן לאן נצא או מה נעשה, בלי לאפשר לעצמי לאהוב
אותך.
ידעתי שזה לא היה צריך לקרות. משהו כל הזמן אמר לי להיזהר,
לעצור את זה בזמן, לא לאבד שליטה.
בדיוק כשאפשרתי לעצמי לאבד שליטה זה נגמר.
אני עדיין לא מסוגלת להאמין שלא אראה אותך יותר, אף פעם. אף
פעם.
שרוב הסיכויים הם שלא אשמע שוב את הקול שלך, שלא אחבק אותך,
אנשק אותך, שלא אגע בך שוב.
אני יושבת עכשיו במיטה שלי, על אותם הסדינים בהם ישנת איתי
בפעם האחרונה.
היית אמור להיות כאן עכשיו, לידי. לחבק אותי, לאהוב אותי. אם
רק דברים היו נגררים אחרת, היית יכול להיות כאן איתי.
במקום לכתוב את השורות האלה היינו נרדמים מחובקים.
אני עדיין לא מאמינה שנתתי לך ללכת. שוויתרנו ככה.
לפעמים נדמה לי שמישהו שם למעלה לא כל כך אוהב אותי. אני
מרגישה כאילו מישהו לקח סכין, דקר לי את הלב וסובב אותה. היא
מתווספת לעוד הרבה דקירות אחרות.
מחר בבוקר אני אקום כשאתה לא לידי. אני אקום בידיעה שאין לי
למי לחזור הביתה, שאין לי שיחת טלפון לצפות לה, אין לי מי
לחשוב עליו לפני השינה, ומישהו שהמחשבות שלי ינדדו אליו באופן
טבעי. שאין לי מי לאהוב ואני לא יכולה לאפשר לעצמי יותר לאהוב.

מחר בבוקר אמא תכבס את הסדינים עליהם שנינו ישנו בפעם האחרונה
ותוציא מהם את הריח שלך סופית.
מחר בבוקר אני אצטרך להתמודד עם החור הזה שנוצר לי בלב.
היום אנחנו רשמית מספר חודשים יחד. מזל טוב!
מחר בבוקר אני אצטרך להדחיק גם את זה. וגם את כל הזיכרונות.
אולי למחוק את המספר שלך. אולי את התמונה.
מחר בבוקר תיעלם לי סופית.

אז מה הפלא שאני לא רוצה ללכת לישון?

1.6.2008