יורם - שם מוזר ולא אינטימי, צובע אותך בגוון טיפוסי שאולי לא
שייך לך כלל. בתחושתי, הייתי זקוק לך תמיד, השתוקקתי, אף שלא
ידעתי על קיומך. הקשר שמעולם לא היה לנו - לא מקל על הכתיבה
שלי. אף על פי כן יודע אני שאתה היחיד, הראוי שאניח את ראשי
בחיקו.

הם לא סיפרו לי, אלא לאחר שנים רבות, אך גם בלי לדעת, היית חסר
לי בכל מקום. במעבר המפחיד מגן הילדים לבית הספר, בפרדס, בדרך
לקולנוע, כשירון ונועם "הגדולים" התחבאו בין העצים כדי להפחיד
אותי, כשחזרתי מפעולות בצופים וכשרציתי לשאול שאלות. התקשיתי
לקבל שיש רק שני ילדים בבית, ביקשתי התחננתי לעוד.
בבית החשיבו אותי תמיד - כבכור, אך אני בתוכי, חשתי כמו -
הקטן. חסר הישע.

תראה אותה - בת שמונים, אשה שכבר לא התרגשה מדבר ופתאום היא
בוכה בעלבון. "לא נתנו לי לראות לאן לקחו אותו, עד היום אני לא
יודעת איפה שמו אותו". היית שם כל הזמן אך אני כלל לא חשתי
והעלבון הזה שלה - היה כל כך שונה.

אחרי שנפטרה, סחבתי את פנינה לקיבוץ, עלינו לבית הקברות הקטן -
שהוכשר מתוך קטע של פרדס רחב ידיים - זמן רב לאחר מכן.
מובן שחיפשנו לשווא.
שום דבר.
היו שם המון מצבות עם שמות מאד מוכרים, בעצם כל הקיבוץ היה
שם.
המתים לא מדברים - גם לא הפטפטנים שביניהם.

הלכנו לפייגה. היא חיה בקיבוץ עם פיליפינית ואופניים ממונעים
ביחידת דיור מאובזרת בצניעות. יש לה תנאים נפלאים והיא כולה
חיוכים ואושר. בקיבוץ היא אטרקציה נדירה וכל הילדים מתיחסים
אליה כאל פריט מוזיאוני. שאלנו אותה. היא לא זוכרת כלום. אולי
מחיקת הזכרון היא פטנט לאריכות ימים. כך גם היה אצל שיו. הוא
כבר בן תשעים, הולך לבד, לבוש בטעם, משחק שחמט נפלא, מחייך
ונראה כמו בן ששים. אבל כשמנסים להפעיל אצלו את מנוע החיפוש,
הוא מתחיל לספר לך איך, אחרי מלחמת העולם, שיקם את מערכת
הרכבות בין קייב ללבוב. יותר מזה הוא לא זוכר. אני לא בטוח
שהוא יודע איפה הוא גר.

כשהיינו ילדים, גידלנו ברווזים בחצר הבית. גוזל אחד מת וערכנו
לו קבורה ממלכתית. אני זוכר את שנינו, פנינה ואני, הולכים יחד
לאתר מקום קבורה מתאים ואת טקס הקבורה החגיגי עצמו.
אחרי מספר שנים נסלל שם כביש, הוא מחק את עקבות הקבר, אך לא את
עקבות הזכרון.

אתה לעומת זאת, למרות שהינך עובדה היסטורית, מבחינתי אתה רק
העקת זכרון של אחרים שהועברה אלי בדרך של סיפור. מאגר
הזיכרונות שלי, הוא איבר חי וכואב בגופי.
למה זה תופש אותי?

"לקחו לי אותו" היא אמרה, מתחת מכונת הדיאליזה, "לקחו לי אותו"
כשהיא שוכבת גוססת במצב נורא, אבל כבר יודעת ומבינה. לא
מתענינת בכאבים שלה, לא בנו החיים, לא בנכדים, רק בך, שאינך
אלא רחיף זכרון בן יובל שנים, כולה - תינוק שחי שבועיים. אתה
רואה את הדמעות מתגלגלות על לחייה הקמוטות, אישה בת שמונים
שצרות ושמחות, מעולם לא חסרו לה, שאת צלילות זכרונה לא איבדה
אף לרגע - עד הסוף. מה מעסיק אותה, למה זה צריך להיות דוקא
זה?

"רצינו לקרוא לו יורם", אבא אמר, ברגע אחד של גילוי לב.


17/10/1999 - 6/10/2004