או שמא עליי לומר בוקר, אתה מזדקן כל כך מהר, בדיוק כמוני,
בדיוק כמו הריגוש המעופש שעומד לו לקישוט על המדף העליון, מעלה
אבק ולא מתפקד כראוי כבר אי אלו שנים. אני כותבת אליך ממעמקי
נדודי השינה שלי, שבניגוד אליך, כבר כשלוש וחצי שנים לא העזו
אפילו להעלות בדעתם להשאיר אותי לבד. מדוע עליך להשתנות כל
פעם?
מה אם ארצה, ולו למעט יותר, להשאיר את קסמם של השקט, של הצעדים
הטרופים במסדרון, והכוכבים הרקומים בגסות על שמיים מאיימים
ליפול? את קסמו של הוואלס המטורף המתחולל בראשי, מעייף אך לא
מאפשר לנוח ולו לדקה?
אני יודעת שאתה לא המוקד הנכון להתלונן אצלו. אני יודעת שזו
האינסומניה שאשמה בהכל, אבל מי אני שאטיח בה האשמות? היא גדולה
וחזקה יותר ממני. קסומה, הרפתקנית, מאתגרת, כואבת. משאירה אותי
להירקב בחברתך פעם אחר פעם, אבל ממשיכה לחמם ולעודד אותי
במקביל, לנחם אותי על כך שאיני אלא שבר כלי מרופט המתרפס על
מעט החושך שנותר בחוץ. בפנים.
עלוב, אתה אומר?
טוב, אז אני אומרת שגם אתה עלוב.
אנחנו שנינו, צמד חמד של עלובים, אתה יודע מתי אנחנו עלובים
במיוחד? כשאנחנו ביחד.
אולי פשוט אני זאת שעלובה, כשאני מדמיינת שבאמת יש לי את
היכולת לדבר איתך.
אני כל כך לבד בשעות האלה, שאפילו מר ירח היומרני, הגדול
והמנופח שם למעלה נראה לי חסר משמעות לחלוטין.
נכון שלא תעזוב אותי לעולם, לילה יקר?
ולעזאזל עם נדודי השינה. אני רוצה אותך איתי, יד ביד, לילה
נצחי שכזה, שבו לא ארגיש טיפשה כל כך על שאיבדתי את היכולת
לישון. נכון שלא תעזוב אותי?