בכל לילה היא הייתה צריכה לצחצח שינים פעמיים. פעם אחת כשנכנסו
למיטה, כדי לא להסריח מהפה, ופעם שנייה אחרי שהוא גמר ונרדם.
היא הייתה קמה בשקט, מכסה את התחת העירום שלו ומתגנבת לאמבטיה.
היה לה שעון חול קטן שקיבלה עוד בבית ספר יסודי, ב"יום השן".
באה שיננית לבית ספר, וחילקה שעוני חול קטנים שאפשר לחבר
במדבקה אל הקיר, והסבירה להם שצריך להמשיך לצחצח עד שכל החול
יורד מלמעלה למטה. וככה מאז שהיא הייתה ילדה היא התמידה עם
השעון חול. כשהייתה מאוהבת הייתה הופכת את השעון פעמיים, לעשות
כפול. ככה מאז כיתה ד'.
שמונה עשרה שנים אחרי זה, היא הכירה אותו והוא היה בסדר, באמת
בסדר. גם הסקס. לא נורא, ולא מסעיר מדי. פשוט בסדר. והבסדר הזה
שלו תמיד היה נשאר לה בפה, כמו טעם של גרעפס כשהולכים לישון
ישר אחרי ארוחת צהריים. היא אף פעם לא יכלה להירדם עם טעם כזה
בפה. וככה היה הטעם שהוא השאיר לה. ככה, אבל לא בדיוק. והיא
תמיד הייתה צריכה לצחצח שיניים פעמיים. פעם כשנכנסו למיטה, פעם
אחרי שנרדם. וזה כדי לא להעליב.
פעם אחת היא החליטה לנסות להירדם עם זה, ככה בשביל לעבוד על
הזוגיות איתו, אבל לבד. אחרי שהתהפכה במיטה איזה 40 דקות
החליטה לקום ולצחצח וזהו.
היא הפכה את השעון. כשרבע מהחול ירד כבר, היא הקפידה לצחצח טוב
את השיניים האחוריות, ואז גם החליטה שכל העסק נהיה קצת מוגזם.
וכשרבע מהחול נשאר עוד בחלק העליון של השעון, היא צחצחה
בעדינות את הלשון (כי זאת חממה לבקטריות), והחליטה סופית שמחר
היא עוזבת. הוא לא יבין למה, ובהתחלה יתרגז. אולי אפילו קצת
ירים את הקול, אבל אז כבר ייקח את עצמו בידיים, ויוותר. היא
ידעה שלא משנה כמה שהיא תצא מניאקית, הוא יהיה בסדר.