כוכב יחיד בשמיים תמיד מהווה סימן רע, והלילה הכוכב נע וזע
כאחוז תזזית. כך התחיל הלילה האחרון של המושב. לימים מכרים
טענו בפניי כי אותו הלילה זרוע כוכבים היה, כאילו להתריע בפניי
אנשי המושב על שעומד להתרחש.
ידי רפתה מידה של ים. עזבתי את מקום מושבנו, כאחוז דיבוק רצתי
אל עבר המושב, חוצה בדרכי את השדה הגדול המפריד בין המושב ובין
המקום הסודי שלי ושל אהובתי בין שרידי הכפר הרומאי העתיק.
בתחילה ים דלקה בעקבותיי וקראה בשמי בקול אך כשנוכחה לראות
עקשנותי חדלה.
בהגיעי אל צריפו הנמצא פסיעות ספורות מן השדה ישב שקד על כיסא
הנדנדה כשמקטרת בין שפתותיו וכוס תה מהביל מונח על ידו. קצר
נשימה ניסיתי לדבר אך רק הברות שבורות נפלטו מפי. שקד, נינוח
כהרגלו, הרגיעני ביקש שאשב והחל בשפיתת תה וחליטתו. בעודי
מסדיר נשימתי הגיעה ים כשמבט זעם ומבקש תשומת לב בעיניה. כוכב
יחיד בשמיים אינו סיבה לדאגה וכל כוכב כאשר מתמקדים בו יראה
כאילו נע הוא, אמרה בהתרסה. אם כך, חשבתי לעצמי אף היא הבחינה
בתזוזתו של הכוכב אינני הוזה זאת.
בפרץ של התרגשות צעקתי לפתע "היינו צריכים להקשיב ליוסף הסנדלר
המשוגע הרי הוא חזה זאת לפני שנים, עוד מהיום שאשתו נחטפה
ואנחנו לא ראינו, יוסף הסנדלר המטורף צדק". ים השיבה כי אני
משתטה וכי אינה יודעת מה עובר אצלי אולי תקפני החולירע. בעוד
היא ממלמלת דיאגנוזות רפואיות למיניהן, נחשול אש ירוקה פרץ מן
השמיים והחל אוכל בשדה הגדול שמאחורינו. שקד הביט בנעשה
בנונשלנטיות אופיינית, אך אני שהאדישות ממני והלאה הפניתי את
ים אל עבר השדה מצביע אל עבר הלהבות כשחרדה בעיני. ים אופטימית
כהרגלה, השיבני במבט מזלזל שכן ניצוצות אש ירוקה אינם זרים
לאזורנו. אך היה זה נחשול עצום שכעבור רגע הכה שוב ושוב. לאט
חשתי כיצד האפאתיות עוזבת את חברתי הנאווה וכיצד תופסות את
מקומה החשש והפחד. אפילו שקד נראה מעט פחות נינוח.
מאז נעלמה אישתו של יוסף הסנדלר המטורף במסתוריות (שכן העלמות
הינה דבר מסתורי ברוב המקרים) היה הוא מהלך ברחובות וצועק
"אבוי ראו זה מגיע, הנה הסוף מגיע". מדי פעם אף היה אוחז בעובר
אורח תמים ומפרט "הם מגיעים, הם ישמידונו ראו זה מגיע. במו
עיני ראיתי כיצד לקחו אותה את אשתי הם יחזרו". בילדותנו חששנו
ממנו כשבגרנו מעט נהגנו ללעוג לו ואף לעשות עצמנו משתפים עמו
פעולה. מעולם לא שמענו בקולו , מעולם לא תהינו אם ישנו שמץ אמת
בדבריו וכיצד ייתכן שחל כזה  מפנה בהתנהגותו מאז נטישת אשתו
האהובה. כעת אנו מיצרים על כך, אך כעת אולי כבר מאוחר לנו
מדי.
נחשולי האש הירוקה הוסיפו לרדת מן השמיים כמבול. המושב נם
ורדום היה כדרכו בשעות הללו של הלילה, אולם החיות בעלות חושים
חדים בהרבה משל בני האדם, אף בשנתם חשו בעלי החיים במתרחש
והעומד להתרחש. פרות רבות דפקו ראשן בדפנות העץ המקיפות את
הרפת עד כדי איבוד עצמן לדעת. אט אט דלקו האורות בחלונות
הבתים, סקרנים מספר עלו לגגות לחזות בפלא המתרחש. כרוז קרא לכל
תושבי המושב להתאסף במהירות בבית הוועדות הממוגן לטובת דיון
חירום וביקש בקול מתוח משהו להרגע. התושבים וביניהם הורינו רצו
אל עבר הבניין כשבריצתם רומסים ודורסים כל הקורה בדרכם. אנשים
נפלו במרוצתם ואיש לא נתן לכך את הדעת. להבות האש הירוקה
התקרבו התקרבו במהירות מסחררת אל מרכז המושב כשהן פוסחות על
הצריף בו נמצאנו. שקד הוסיף למצוץ ממקטרתו, בעוד אנוכי והאישה
שלצידי חשים אל עבר הורינו ובני המושב להזהירם מהבאות.
כולם חסר שלושה שהו בעת ההיא בבית הוועידות בשעה שפרץ אש ירוקה
נוסף הגיח בינות העננים  והחל אוחז ומאכל הבניין. הצעקות דעכו
כעבור דקות ספורות ושקט רועם השתרר במושב.
הבטתי בחלחלה כשנקודת האור הראשונה בראשי ביצבצה לפתע. כל
המושב רק שלנו הרי זהו חלומי מראשיתי. ים הביטה בי במבט מהול
עצה הפתעה ושמחה גם יחד. כל המושב שלנו לפחות, הרי זוהי משאלתך
משכבר הימים, פירשה את מחשבותי למילים. אחזתי בידה ברכות
ולקחתיה אל עבר המקום בכפר הרומאי העתיק כשההבנה מפציעה בי.
בהגיענו קרני שמש ראשונות כבר הפציעו מעבר להרים. הביטי אמרתי
כשבבת צחוק בעיניי. משוגע אמרה בבהלה כולם אינם ואתה... נעצרה
באמצעו של המשפט לכשראתה את שאני ראיתי. השדה הגדול נראה כאילו
נחרש בצורה של אותיות סימטריות מרהיבות בגודלן שהתחברו למשפט
רציף והגיוני.
שנים אחר כך ביושבנו שלושתנו, שקד ים ואנוכי, בגזוזטרא רחבת
הידיים של אחוזתנו במושב מביטים בשקיעה, (בעיננו עוד היה זה
מושב כשלמעשה רק שלושתנו עוד התגוררנו במקום) הגיחה כאילו מתוך
השמש היורדת דמות כפופה, פוסעת לאיטה ונראית מעט פיסחת. הבטתי
בים בתמיהה הרי לא ציפינו לאף אורח לא כל שכן אדם מאזורנו,
התושבים באזור נמנעו מלכתת רגליהם בקרבת המושב מאז חיסולו.
הדמות  התקרבה חרש. לאחר דקות מעטות הגיעה אלינו אישה מבוגרת
מאוד שיופייה הקדמוני היה עוד ניכר עליה. זוהי אשת הסנדלר לחשה
לי ים, הבחנתי בכך בעצמי אף על פי ששנים על גבי שנים שלא
ראינוה אך נתתי לים מבט מופתע לשיפור הרגשתה.
אשת הסנדלר הגיעה למפתן המרפסת. "זהו המקום היחיד שאור מבצבץ
ממנו בכל המושב מה ארע כאן" שאלה ובמבטה בלבול. הפצרנו בה
שתספר היא קודם את קורותיה בשנים הרבות שחסרה. "האהבה ביני
לבין יוסף רק הלכה ופרחה עם השנים, אך בפתאומיות מסתורית
חודשים מספר לפני עזיבתי החל לדבר שטויות וגיפופי מילים ניסיתי
להסתיר זאת אך לילה אחד תש כוחי וגמלה החלטה בליבי כי אני
עוזבת. באישוך לילה ברחתי כגנבת אימצתי שם חדש מיראתי אותו
וניסיתי כמידת האפשר להסתיר פני, בסופו של דבר מצאני אדם עשיר
מארץ זרה ונשמותינו נקשרו זו בזאת. בשבוע שעבר הוא זרקני כאן
לחופי הארץ ונמלט. חשתי כי זוהי נקמה מריבון העולמים ובנוסף לא
היה לי מקום אחר ללכת אז באתי הנה". סחרחורת תקפני, פתאום הכל
התערער. ים החלה בסיפור המעשה, סיפורו של המושב ברגעיו
האחרונים, בעוד מנסה אני להתעשת. היא סיפרה לה כיצד שרפה האש
בשדה באותיות גדולות ומרהיבות. "ומה היה כתוב שם?" נדהמה אשת
הסנדלר. "יוסף הסנדלר משוגע אל תאמינו לאף מילה שלו" מילמלתי
"אל תאמינו לאף מילה שלו".
(חיוך קטן נשבר בארשת הפנים של שקד, אך בהבזק של רגע חזרו פניו
להיות כתמול שלשום).