במקום בו אורזים ספרים
יארזו גם בני אדם
את עצמם
אם יאזרו
את האומץ הנדרש
להתחיל שוב
מחדש

מול טור הסלקציה
הבלתי נמנע
הבלתי נתפס הנפרש
לפניי
אני ניצבת
בחלוק קליני
ומצביעה:
ימינה - לחיי
ולשמאל -
מה שאותיר
להישרף אחרי

לא קראתי נכון את המפה
בטוחה הייתי
שאני הולכת
מדחי אל
דחי, מזריחה
לשקיעה ומידרדרת
במדרון
עד שגבי נחבט
בגבך

אתה מבין?
רק כשהסתובבתי
הבנתי
שלמעשה כל הזמן הזה
התקדמתי
לעברך

כבר לא אכפת לי להיות
לנטל
ליפול לרגע
על צווארה
של החברה
(על אבא
על אימא
עליך
ללא הבחנה)
מה יש?
גם לי מגיע לממש
את מחלת הנפש הרדומה
שלי

כבר שנים שאני
מקפידה לא להיסרק
במכשירי הסי.טי
לא לגשת לקופות החולים
לבדיקות שבשגרה
של צפיפות העצם
בחוט השדרה
הרופף שלי,
לא למלא שאלונים
לאבחון מוקדם
של בעיות מאוחרות
מדי,
לא לתת את לבי
להלומות ההולכות וגוברות
ולאי-הסדירויות
במקצב

ד"ר שמידט אומרת
שאני מתוחה
היא מרגישה את זה אפילו שהיא
רק רופאת
השיניים שלי

יותר מכל אתגעגע
לרגעים בהם שדיה נלחצים
כנגד פניי
בעודי שכובה
נטולת יכולת לנוע,
להגות צליל כאב
או לעוות הבעה
ובכל זאת, להרגיש
שיותר מכול
היא רוצה
בטובתי

וזוהי המטפורה
הטובה ביותר
שאני יכולה
לחשוב עליה כעת
לדרך בה הייתי רוצה
שתיקח אותי מעצמי
ואתך

זה לא סיר בשר
זו היא רק
קערת עצמות
אין פה דבר
שקושר אותי
אליו
וזה מובן מאליו
שזה זה הדבר
שאני כל כך חרדה מלחיות
בלעדיו