והנה, כל החופש שאיחלתי לעצמי בא לי. ימים על גבי ימים נערמים
לפני ויומן הפגישות שלי נותר ריק ואינו מורה לי לעור בשעה
מסוימת, לבדוק את לוח הרכבות או האוטובוסים ולהיחפז לפגישה.
אין סיבה שבעטיה עלי לצאת את ביתי בדחיפות או לסרוק את שערי
בקפידה. מישהו מטפל בי כעת - דואג לכלכלתי הצנועה. הוא אינו
עושה זאת מתוך הכרח, כך הוא מספר לי ולעצמו, אלא מתוך התרגשות
לנוכח האפשרות שישנה בידו, שסוף סוף ישנה בידו, לדאוג לאדם
אחר. כך יצא שניתנה לי שהות לחפש עצמי, לתפוס עצמי לשיחה צפופה
ולגשש אחר עמדותיי לגבי האפשרויות המוגבלות הבלתי מוגבלות אשר
עומדות לרשותי. ככל שאני מגששת אחריי אני מתגלה לעצמי כיצור
חמקמק. ידי המושטת אחריי אינה משגת אותי וככל שאני מותחת אותה
כך אני מגדילה לעשות ומכווצת עצמי עד שידי המושטת קצרה
מלהושיע.
ממרומי בגרותי הכרונולוגית הבלתי נמנעת מתגלה לי, באחת מן
הפעמים הבודדות והנדירות בהן אני מאפשרת לעצמי להביט לי
בעיניים, שרצוני האמיתי הוא להיות ילדה. כל חיי הייתי מבוגרת.
די לי בזה. כעת, ברצוני לרקוע ברגליי, פשוט לרקוע ברגליי,
ולהרעיד משהו. לומר לעצמי, ולעומדים מולי, את האמת: אני לא
רוצה. אני בהחלט יכולה ומסוגלת, אני ללא ספק מוכשרת לזה, צברתי
את הנסיון המתאים וביכולתי להוכיח זאת אם יתבקש ממני וחרף כל
אלה, אינני רוצה. מעולם לא הרשיתי לעצמי לומר זאת.
באחת אני מגלה עד כמה החופש העומד לרשותי הוא מדומה. עד כמה
הדאגה לי מצד אוהביי מוטלת בספק. איזה מין חופש זה אם אין
באפשרותי לסרב, לדחות על הסף ולשלול מכל וכל? זהו אינו חופש כי
אם אותה רשימת אפשרויות מוגבלת ומגבילה. רצוני האמיתי אינו בר
מימוש ומצוי מחוץ לגבולותיו התחומים היטב של ה"חופש" הזה.

לעת עתה אני עומדת בסירובי. אני עומדת על סירובי כמו שלא עמדתי
מעולם על שום עניין אחר. הסירוב הזה מכלה את הכל, מקפיא את הכל
בקפאון הרסני ואינו מאפשר ולו לתגובת שרשרת אחת להתקיים. אם
אדמה את העולם לכביש סואן אהיה ודאי  אותו אדם היושב במכונית
שעצרה ללא התראה וללא סיבה הנראית לעין כשמאחוריו צופרים
הנהגים האחרים בחימה והוא אינו שומע. מול עיניו נפרשת הדרך,
אותה הדרך המוכרת לו כל כך, מוגדרת ותחומה להחריד. בדמיוני אני
קוראת לו לצאת מרכבו ולהתחיל ללכת. לפנות  אל שולי הכביש, לדלג
בצעד בוטח מעל הגדר, לעמוד בראש המדרון ולהתגלגל משם. בדמיוני
אני מבקשת  שיעשה לו דרך, יפנה לו דרך, שיסלולה ללא רחמים תוך
שהוא מותיר אחריו מדשאות רמוסות, קוצים דרוסים ועננה של אבק.
בעולם זה המתייחס אלי כאל גרגר אבק, כאל אבן חצץ זעירה התקועה
בגלגליו כל שנותר לי הוא להיות כזו, לנהוג ככזו. לממש כוחי
באפסותי האינסופית.

צר לי עלי. צר לי על שיריי שאינם נכתבים עוד. צר לי על שהנמכתי
עצמי עד לכדי ארציות מבזה ובכך סתמתי את הגולל על הניגון או
אפילו על האפשרות למוסיקה. צר לי על החוזים הכובלים בהם קשרתי
נפשי המעונה עד שאבדה לה היכולת לנסוק, להמריא מעל לכל זה.
יותר מכל, אתמלא בצער כל אימת שאצליח להודות בפני פניי הנדהמות
שאת שחששתי שיבוא לי מזולתי- עוללתי אני לעצמי. אין זולתי
ומעולם לא היה. שהרי גם זולתי הינו למעשה שבר "אני".
מעשה האובדנות הזה אינו מפתיע אותי. יתרה מזאת, מתחוור לי כעת,
שכל פעולה שאי פעם ביצעתי התנקזה כמוגלה אל הפצע הפעור הזה,
הקרוי "הווה". ומכיוון שהווה טבעו להתקדם, הפצע הולך ונפער
ומכלה בי כל חלקה טובה. הולך ונפער ומכלה אותי. צריך לתת לזה
לזלוג החוצה.

אלו ימים נוראים. אלו אינם ימים בהם עלי להעמיד עצמי ברשות
הרבים למשפט ראווה ולהאזין באומץ לרשימת סעיפי האישום. האמינו
לי, רשימתי ארוכה ומפורטת משלכם - בבקשה, חיסכו ממני, כוחותיי
אינם עומדים לי כעת. כוחותיי, כמותי, רפויים ונטולי און,
מצונפים בבושתם. אלו ימים נוראים. ימים בהם עלי לחבק עצמי
בחמלה אין קץ, לערסל עצמי ולנענע תוך שינון עיקש של מנטרות
מרגיעות. עלי להקיף עצמי מכל עבר במי שמסוגל לקבלני ללא תנאים
מקדימים, במי שיכול להרשות לעצמו למחול לי ללא סייג, למחול לי
מראש. עלי להיות מחובקת כל הזמן בידיים חומלות שאינן מבקשות
אותי לחבק חזרה.