3:07

אני מתקשה להבין כיצד הוא מצליח לעצום את עיניו ולהירדם כ"כ
מהר. אני שוכבת במיטה, מתפתלת מצד לצד, אבל פשוט לא נרדמת.
העיניים מסרבות להיעצם כשאני איתו. אפילו שאני אחרי 36 שעות
כבר ללא שינה.

רק האור נכבה והוא שוקע בחלומות אבודים. מכונס בתוך עצמו. נראה
כל כך שליו.
אז למה אני לא מצליחה למצוא את השלווה הזאת איתו פה?

העיניים כבר מדממות מעייפות. מצמוצים מהירים ושפתיים יבשות.
אבל הלב ממשיך לפעום. בום בום בום.
פוחדת להירדם לידו. לא לוותר על אף שניה שאני יכולה להביט בו.
לנשום אותו. שהלילה יארך עד כמה שאפשר. רק עוד דקה. רק עוד
שניה. לפני שניפרד שוב בבוקר.

כמה שבא לך שהוא יקום עכשיו ויבוא לחבק אותך ממאחורה בהפתעה.
אבל את כבר יודעת שכשהוא ישן לא אכפת לו מכלום. גם אם אני
מתהלכת הלוך ושוב בחדרי חדרים. אבודה בתוך הלילה השחור הזה
שאוהב לעטוף אותי ולהשאיר אותי ערה.

את לא רוצה לשקוע בחלומות. את רוצה להישאר עירה. לנצל כל שניה.
לפני שהרגע ייגמר. לילה לבן. כשהוא שוכב פה ממש לידי - במרחק
נגיעה.

הכתיבה נעלמת לך בזמן האחרון. את לא מוצאת את עצמך.
בוכה בלי סיבה על הכרית לידו באמצע הלילה. מחפשת את הסיבה
לדמעות, אבל עדיין אינך מבינה מאיפה הן מגיעות.

"אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין
אז למה למה אמא, זולגות הדמעות מעצמן?"

את לא מוצאת שקט. כמו מטורפת רודפת אחרי החושך.
לא מוצאת שלווה. לא מוצאת שום סיבה.

רק שוקעת מחדש במחשבות
ומתאבדת בין זרועותיו.